הימין האמריקני וכוכביו מוכי “האנטישמיות החדשה”
איך הפכו מגיני החופש לשותפים של מי שלא סובל יהודים
פעם זה היה פשוט. הימין האמריקני אהב את ישראל, שנא קומוניזם, האמין בגבולות, בדגלים, ובזה שאם מישהו שורף לך עיר – זה לא “אקט מחאה”, אלא פשע.
ואז הגיע העשור האחרון, ואיתו תופעה מרתקת: ימין אמריקני שמדבר כמו שמאל אירופי, חושב כמו אל־ג’זירה, ומצטלם עם אנטישמיות כשהיא “רק ביקורת על ציונות”.
ברוכים הבאים לעידן שבו טאקר קרלסון נשמע לפעמים כמו פרשן אורח מטהראן, מייגן קלי מגלה סימפתיה מפתיעה ל“קולות פלסטיניים”, ודייב סמית’ מסביר לך בפודקאסט למה היהודים אשמים בכך ששונאים אותם.
כן, זה קורה באמת. ולא, זו לא סאטירה. זו המציאות.
האנטישמיות החדשה: לא עם מגפיים – עם מיקרופון
האנטישמיות של פעם הגיעה עם צלב קרס. האנטישמיות של היום מגיעה עם מיקרופון, טוויטר כחול, ופסקה על “חופש ביטוי”.
היא לא אומרת “אני שונא יהודים”.
היא אומרת:
- “אני פשוט שואל שאלות”.
- “למה אי אפשר לבקר את ישראל?”
- “הציונות חטפה את היהדות”.
- “ליהודים יש יותר מדי כוח, לא?”
וזה בדיוק הקסם שלה: היא אנטישמיות שמתכחשת לעצמה, ולכן מרגישה לגיטימית, מתוחכמת, אפילו אינטלקטואלית.
טאקר קרלסון – מהפטריוט לאנטי-מערבי עם חיוך
טאקר קרלסון היה פעם קול ברור של ימין פטריוטי: גבולות, משפחה, זהות לאומית.
אבל בשנים האחרונות משהו השתבש.
קרלסון גילה עניין אובססיבי ב:
- ביקורת על ישראל בזמן מלחמה
- אמפתיה ל”כעס הפלסטיני”
- חשדנות כלפי יהודים אמריקנים “נאמני־יתר לישראל”
הוא לא צריך להגיד “יהודים”.
מספיק לומר “האליטות”, “הניאו-קונסרבטיבים”, “מי שמושכים את אמריקה למלחמות זרות”.
בתרגום חופשי: היהודי, אבל עם עניבה ושפה נקייה.
מייגן קלי – הליברליות שמתגלה בדיוק כשמדובר ביהודים
מייגן קלי אוהבת להציג את עצמה כקול שפוי: לא שמאל, לא ימין קיצוני, רק “שאלות קשות”.
הבעיה? השאלות הקשות תמיד מופנות לכיוון אחד.
כשחמאס טובח – היא “מבקשת הקשר”.
כשישראל מגיבה – היא “מודאגת מההסלמה”.
כשיהודים מותקפים בקמפוסים – זה “חופש ביטוי”.
זו לא אנטישמיות קלאסית.
זו אנטישמיות מנומסת. כזו שמגיעה עם קפה אורגני ותחושת עליונות מוסרית.
דייב סמית’ – האנרכיסט שחושב שהעולם היה מושלם בלי יהודים חזקים
דייב סמית’, הקומיקאי-ליברטריאני, הפך בשנים האחרונות ליקיר קהל שמאמין ש:
- מדינות זה רע
- צבאות זה רע
- גבולות זה רע
- וישראל? אוי ואבוי
אצלו, היהודים תמיד “גוררים את אמריקה למלחמות”, תמיד “בעלי השפעה לא פרופורציונלית”, תמיד “בעיה”.
זה לא במקרה.
זה בדיוק אותו טיעון אנטישמי עתיק – רק עטוף בטרמינולוגיה של “חירות”.
למה זה מסוכן יותר מהשמאל הפרוגרסיבי?
כי מהשמאל אנחנו כבר לא מצפים.
הפרוגרסיבים שונאים את ישראל כמו שהם שונאים:
- משפחה
- לאום
- גבולות
- וכל מה שעובד
אבל כשהאנטישמיות חודרת לימין – היא מסוכנת פי עשר.
כי היא:
✔ מגיעה עם אמון
✔ עטופה בפטריוטיות מזויפת
✔ מדברת בשם “אמריקה תחילה”, אבל מתכוונת “אמריקה בלי יהודים חזקים”
ומה ישראל צריכה ללמוד מזה?
שום דבר לא מובן מאליו.
לא אהדת הימין האמריקני, לא הברית, לא החיבוק.
מי שתומך בך רק כשאתה חלש – לא תומך בך.
מי שמבין אותך רק כשאתה מתנצל – לא חבר שלך.
הציונות לא זקוקה לאישור של פודקאסט.
והעם היהודי לא חייב הסברים למי שמרגיש נוח מדי עם שונאיו.
השורה התחתונה (ולא, היא לא פוליטיקלי קורקט)
האנטישמיות החדשה לא צועקת.
היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט.
והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
ומי שלא מבין את זה עכשיו, יתעורר מאוחר – עם מיקרופון פתוח ובלי בעל ברית.
בדיוק כמו ש־sex4u.co.il אוהב להזכיר:
לא כל מי שמדבר על חופש – באמת רוצה שתישאר חופשי.
ובטח לא אם אתה יהודי.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
