איך הפך עם של משוררים ופיסטוקים למפלצת הקולקטיבית של החדשות הישראליות?

פתיחה: כשאיראן פוגשת את פריים־טיים

אם מישהו היה מנחש בשנת 1977 ששלושים שנה אחר כך, המונח "איראן" יהיה שם קוד לפחד, דרמה, ומהדורת חירום מיוחדת בערוץ 12, כנראה היו צוחקים עליו – או שולחים אותו לערוך את "מבט לחדשות".

אבל הנה אנחנו כאן.
איפה שיש טילים, יש איומים.
איפה שיש ניסוי גרעיני, יש מבזק מיוחד.
ואיפה שיש פרס ליצירת דמיון מזרח־תיכוני, כנראה שישראל ואיראן מתחרות ראש בראש.

מתי איראן הפכה לאויב?

פעם, איראן הייתה ידידה של ישראל, תחת שלטון השאה.
חילופי תרבות, עסקים, קצת נפט, הרבה חיוכים מזויפים.

ואז באה המהפכה האסלאמית ב־1979, והופ — כל מי שלא עם האייתוללה, נחשב כופר.
וכשאתה ישראל, אתה לא "סתם כופר" — אתה כופר ציוני עם חלום קטן להשמיד את החלום האסלאמי.

מאז? טילים, סנקציות, נאומים מאיימים, והרבה יותר מדי קונגרסים בנושא גרעין.

האיראני כדמות ספרותית

האויב האיראני, כפי שהוא מוצג בישראל, אינו רק מדינה.
הוא תסריטאי, במאי, מעצב פסקול ומומחה לתיאטרון אבסורד.

תחשבו על זה:

• הוא מופיע בכל מהדורה,

• הוא יוזם מזימות חובקות עולם,

• הוא מאמן מליציות בעיראק,

• הוא בונה רקטות בלבנון,

• והוא גם מוצא זמן לפתח טכנולוגיה גרעינית באיספהאן.

רק חסר שיכתוב סטנדאפ לתוכנית של שי שטרן.

איך ישראלים מדמיינים את האיראני?

במוח הישראלי הממוצע, האיראני הוא שילוב של:

• גנרל חמוץ מביטחוניסטים לשעבר,

• ד"ר נועם לשם־הבדיחה,

• שחקן רע באיזה סרט מד"ב סוג ב',

• ואיש מחשבים מחדרה שפתח מועדון סייבר.

יש לו שפם.
הוא מדבר בפרסית עם תרגום מלחיץ מתחת.
יש לו תמיד כפתור אדום ליד שולחן העבודה.

והוא שונא אותנו.
אבל ממש.
ברמה כזו שאפילו הטילים מתפוצצים ב־140 תווים בטוויטר.

פרסית, פיסטוקים ופרנויה

וכאן מגיע האבסורד:
אנחנו יודעים שאיראנים רגילים הם אנשים נהדרים.
הם אוהבים שירה, פיסטוקים, שטיחים בעבודת יד, פילוסופיה, ומוזיקה נוגה.

אבל משום מה — ברגע שמופיעה המילה "איראן" בחדשות, הדופק הלאומי קופץ.
מדיוני הקבינט ועד לקבוצות הוואטסאפ של השכונה — "שמעתם מה קרה בטהרן?"

כאילו כולנו באיזו דרמת ריגול שבה כל איראני בן 12 הוא מועמד לחמאס, חיזבאללה או לפחות להנדסה באוניברסיטת טהרן.

מלחמה על המסך, שלום במטבח?

ישראל מתנהלת כלפי איראן כמו גרסה פוליטית של "האח הגדול":

• מצד אחד, עוקבים אחריהם 24/7.

• מצד שני, מנסים להדיח אותם מהתוכנית.

כל שבוע מופיעים "מקורות זרים" שמדווחים שקרה משהו — הפיצוץ ההוא, הדליפה הזו, התקיפה הזו – אולי זה ישראל, אולי זו תאונה, אולי פשוט אחד האיראנים לחץ על כפתור לא נכון בזמן שהכין קפה טורקי.

אבל תכל'ס? אין לישראלי הממוצע בעיה עם האיראני הממוצע.
להיפך — תן לו חומוס עם לימון פרסי ופלפל שחור – והוא יגיד: "תשמע, הם מבינים באוכל".

פרק שישי: הגרעין, הפחד, והפרסומת לביטוח

כל סכסוך גדול צריך מקדח עלילתי — ובמקרה שלנו זה הגרעין.
פעם בשנה יוצא דוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
והתקשורת בישראל ישר שואלת:

• "כמה זמן נשאר לפריצה?"

• "האם ישראל תגיב?"

• "מתי בדיוק יתחיל הסוף של העולם?"

במילים אחרות:
לא מספיק שיש לנו דיונים על תקציב, דירה בתל אביב ומחיר הדלק – בוא נכניס גם גוג ומגוג עם ריח של אורניום מועשר.

והכי מוזר?
לפעמים זה נשמע כמו פרסומת מעודנת לביטוח חיים:

"כשאיראן תפרוץ, תוודא שיש לך ביטוח – ובלמים חדשים לרכב".

ואם יום אחד ניפגש בטעות?

האם יכול להיות, שפשוט נשב פעם — ישראלי ואיראני — על כוס תה ולחם לאוואש, ונדבר?

בתרחיש סוריאליסטי (אבל לא בלתי אפשרי), תייר ישראלי הולך לאיבוד בטורקיה, ונתקל באיראני חביב.
שניהם מתחילים לדבר אנגלית שבורה.
תוך חמש דקות הם כבר:

• משווים מטבחים.
• מחליפים קללות נגד שליטים.
• מדברים על המחירים המטורפים של הנדל"ן.
• ומצלמים סלפי על רקע דוכן פלאפל.

כי בסוף, האנשים תמיד יותר שפויים מהמנהיגים.
וההבדלים? פחות עמוקים מהשניצל התעשייתי.

האויב, הדמיון, והישראלי הפוסט־גרעיני

האיראני הוא אויב נוח:
רחוק, מסתורי, ומייצר ריגוש תקשורתי אינסופי.
אבל בדיוק בגלל זה – צריך לקחת אוויר, להפעיל חוש הומור, ולהבין שגם בצד השני גרים אנשים עם חשבונות חשמל, כאבי גב, וילדים שעושים בלאגן בארוחת ערב.

האם זה אומר שאין איום?
לא.
האם זה אומר שצריך לצחוק על זה קצת?
בהחלט.

כי אם יש משהו שישראלים יודעים לעשות, גם מול טילים, אטום וסנקציות –
זה לצחוק.
ואז לאכול.