יש דברים שמדינת ישראל עושה טוב: הייטק, עמידה בפקקים, ומריבות טוויטר על כלום.
ויש דבר אחד שהיא עושה טוב מכולם: לגרום לכל העולם לחשוב שהמוסד הוא שילוב של ג’יימס בונד, נינג’ה מטיבט ומכשף שמסוגל להפעיל טיל באמצעות מבט בלבד.

האם המוסד באמת כזה?
השאלה הזאת לבד תגרום לסוכן בדימוס לפלוט מילה אחת:
“אני לא יכול לדבר על זה.”
משפט שכל ישראלי יודע שמסתיר בפנים לפחות שלושה דרכונים, שתי זהויות בדויות וסיפור על לילה אחד בפראג שבו מישהו קיבל זעזוע מוח מסיבה חסויה בשל הגבלות צנזורה, אסורה לביצוע לפי אמנת ז'נבה, בלתי אפשרית על פי חוקי הגרביטציה וזוקפת גבות שפים מדופלמים בשל עבירות על חוקי הקולינריה .

אז בואו נצלול אל תוך המיתוס, המציאות – הדמיון והבדיחות ….

האגדה: המוסד כארגון־על שמסוגל לעשות הכל

לפי האגדה, המוסד יכול:

• להדליק סיגריה ביבשת אחרת כתוצאה מרצון אנושי בלבד
• לשלוף מסמכים מאיראן בלי להשאיר טביעות אצבע .. טוב זה כבר לא אגדה …
• לכנס את כל צמרת הצבא החותי במקום אחד ולגרום להם ללחוץ על כפתור ההשמדה העצמית לאחר צעד תימני מוצלח.
• להפיל מסוק עם הנשיא האיראני מעל שממה מושלגת (אגדה ? )
• להוציא אלפי חיזבאלונים מועד הורים ולבטל להם את התור לבדיקת הראיה במבצע אחד "קטן" שמכריע מלחמה אחת גדולה.
• לחסל מדענים איראנים באמצעות מכונית צעצוע, 200 קילו ידע הנדסי ואלתור ישראלי ברמת "תביא אזיקונים".
• וזה רק שבריר קטנטן מהרשימה המלאה …

בעולם, "המוסד" הפך לסוג של סיסמת פלא.
ננעל לך הטלפון? בודקים: אולי המוסד.
החתול ברח? כנראה המוסד.
פרצה שרֵפה במפעל צבע בפאתי טהרן?
– "חברים, זה בוודאות המוסד!"

אפילו ההולנדים, שלא מסוגלים להדליק מנגל בלי ועדת חקירה, בטוחים שסוכן ישראלי הם מזהים לפי איך שהוא שם קטשופ.

המציאות: חצי גאונות, חצי כאוס ישראלי, ומאה אחוז תכלס

היופי במוסד?
זה לא תאגיד מתוחכם עם מסדרונות נוצצים כמו בסרטים.

זה ארגון ישראלי.

כלומר:
הכול עובד, אבל בגרסה שמדביקה גאונות לתושייה, ומקפלת אותן לתוך אקוסיסטם שנע בין גאונות למארב מאולתר מאחורי פח אשפה.

במילים אחרות:
תדמיינו מבצע ברמה עולמית – אבל נזכרו לקנות טישו לניגוב טביעות האצבע רק בדרך.

וזה עובד!
כי המוסד לא זקוק לאילוסטרציות, לא לדרמות הוליוודיות, ולא לאפקטים.
הוא זקוק לדבר אחד בלבד: ישראליות.

מוזרה, מוזיקלית, מתוחכמת, מתעקשת, חצופה – ולעיתים קרובות, גם מצחיקה ללא כוונה.

הפחד של השמאלני הפרוגרסיבי : המוסד כזרוע של "מדינה חשוכה"

נכון, השמאל הישראלי אוהב את המוסד בקטע מוזר:
מצד אחד – נהנה מהיוקרה העולמית.
מצד שני – משוכנע שיום אחד זה ינוצל נגדו (בסגנון בן-גוריון, למי שמכיר קצת הסטוריה ישראלית).

בכל פעם שהמוסד עושה משהו שאינו תואם את “ערכי הדמוקרטיה הפרוגרסיבית”:
בום! מאמר דעה:
“המוסד – איום על העתיד הליברלי שלנו.”

הרי מבחינתם, אם המוסד לא פועל לפי תיאום מלא עם TED Talks ואקדמיית פרינסטון, הוא כנראה חשוך, פרימיטיבי ומאיים על זכויות האדם של מי שמנסה למחוק אותנו מהמפה.

אבל רגע!
אם אותה כתבה הייתה מתפרסמת ב"ניו יורק טיימס" בסגנון “The Israeli Mossad: Still the Best Intelligence Service Alive” –
השמאל היה מתחיל ללטף את הדגל ולשלוח קורות חיים.

הימני הממוצע לעומת זאת? אוהב את המוסד גם כשהוא שורף טוסט

מבחינת הימין, המוסד הוא הילד הגאון של המשפחה:

• “נכשלת במתמטיקה? לא נורא, זה כי אתה עסוק במבצע סודי.”
• “מה זה הלפטופ הזה עם המדבקות? אה, מבצע.”
• “למה לא ישנת יומיים?”
  – “אמא, אל תתחקרי אותי, המוסד עוקב.”

כשמדווחים על חיסול איראני מסתורי:
השמאל: “אפילו לא הוכח שזה אנחנו.”
הימין: “אבל זה כן. ברור שכן. ואם לא – שייכתב כאילו כן.”

למה כל העולם מפחד מהם?

בואו נודה באמת:
לא רק בגלל שהם תמיד מצליחים.

אלא בגלל שהם תמיד חוזרים.

גם אחרי כישלון, גם אחרי פאדיחה, גם אחרי דליפה מביכה בעיתון.

המוסד תמיד מתקן, מאתחל, חוזר, משפר, ומסיים את הסיפור עם חיוך קטן שאומר:
“זה היה אנחנו. בערך. לא משנה. העיקר שהאויב כבר לא פה.”

המוסד והמיתוס המיני

וכמובן אי אפשר בלי לגעת בצד האפל־רומנטי־המעורפל של המוסד, אחרת איך נצדיק את כתובת האתר המוזרה שלנו 🙂 .

יש משהו בסוכן מוסד שמדליק את הדמיון העולמי:
חדרי מלון חשוכים, שם קוד, מבט של “אם אספר לך – אצטרך להעלים אותך בעדינות,” ויכולת לפתוח מנעול עם כריך טוסט.

אבל האמת?
רוב העבודה של המוסד כוללת ( כנראה ! ? … !!! ):

• דוחות
• מעקבים משעממים
• המתנה של 7 שעות רצופות ברכב או באיזה חדר מלון מצחין משתן
• עוד דוחות
• קפה גרוע
• ושוב דוחות

כלומר, פחות "משימה בלתי אפשרית", יותר "משימה בלתי נסבלת".

ועדיין – המיתוס קיים, ובגדול.

החלק שישראלים אוהבים הכי הרבה: ההשפלה של אויבינו

אין משהו שעושה טוב ללב של הישראלי הממוצע כמו לראות:

• גנרל איראני עם מבט של “מי חתך לי את הבלמים?”
• פרשן לבנוני מסביר שהפיצוץ “לא קשור לישראל” כשהוא מזיע מפחד
• אתר תעמולה שמסביר “המכונה התפוצצה מעצמה” אחרי שעצרו אותה בשלט-רחוק מהירח

כלומר – המוסד לא חייב לגעת.
עצם החשד עושה את העבודה.

המוסד כפסיכולוג לאומי

אולי זה הדבר הכי מעניין:
המוסד לא רק מגן על המדינה,
הוא מרגיע אותה.

כל פעם שמישהו שואל “מה עם איראן?”
תמיד יש מישהו שעונה:
“סמוך על המוסד.”

וזהו.
המצב הביטחוני יכול להיות סביר, גרוע או סוף העולם.
אבל הביטחון הנפשי – קיים.

סיכום: המוסד הוא לא רק ארגון – הוא חלק מהדי.אן.איי של ישראל

הוא מיתוס, הוא מותג, הוא כרטיס הביקור הלאומי.
הוא הציניות שלנו, החוצפה שלנו, התעוזה שלנו.
והוא הסיבה שכל אויבינו מתעוררים בלילה ומוודאים שהרכב שלהם לא מתחיל לדבר עם מבטא ישראלי.

ובסוף?
המוסד הוא פשוט עוד ביטוי לגאונות הישראלית:
קטנה, יצירתית, עקשנית – ולפעמים קצת משוגעת.

בדיוק כמו שצריך.