האנטישמיות החדשה לא נולדה בימין – היא יובאה במשלוח אקספרס משמאל, עם תעודת כשרות אקדמית
אחרי שדיברנו על מייגן קלי, טאקר קרלסון, דייב סמית’ וחבריהם – הגיע הזמן לומר את מה שלא נעים להגיד בקוקטיילים של “המחנה הנאור”:
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני. היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
היא לא צמחה מאיזה כנס של חובבי קונספירציות עם כובעי אלומיניום.
היא נולדה באוניברסיטאות, גדלה בארגוני זכויות אדם, התחנכה על ברכי שיח הזהויות, והבשילה סופית כשהבינה שאפשר לשנוא יהודים – כל עוד קוראים לזה “ביקורת על ציונות”.
אנטישמיות עם חליפה, תואר ודגל פלסטין
זו לא האנטישמיות של “היהודי עם האף”.
זו האנטישמיות של:
- “הציונות היא פרויקט קולוניאלי”
- “ישראל היא מדינת אפרטהייד”
- “היהודים לבנים מדי כדי להיות קורבנות”
- “הם חזקים, אז מותר לשנוא”
כלומר: אנטישמיות מתוחכמת, כזו שלא צורחת – אלא לוחשת.
לא שורפת בתי כנסת – אלא מסמנת אותם כ”מטרות לגיטימיות למחאה”.
איך זה מגיע לימין האמריקני?
כאן נכנס הטריק היפה באמת.
כוכבי ימין אמריקנים לא המציאו את השיח הזה.
הם נתקלו בו.
הם ראו איך:
- אוניברסיטאות משתיקות סטודנטים יהודים
- הפגנות פרו-חמאס מוצגות כ”אקטיביזם”
- טבח ביהודים הופך ל”קונטקסט”
- אונס נעלם מהשיח אם הקורבן יהודייה
וכמו כל אדם עם אינסטינקט בסיסי לצדק – הם הגיבו.
אבל ברגע שהם הגיבו, השמאל סימן אותם כאנטישמים.
למה?
כי מבחינת השמאל, מי שחושף את השקר – הוא הבעיה, לא השקר עצמו.
ואז מגיע החיזוק מישראל – השמאל המקומי נכנס לפעולה
וכאן מגיע החלק המקומם באמת:
השמאל הישראלי הרדיקלי לא רק שלא עוצר את התופעה – הוא מזין אותה.
איך?
- כשהוא מצייץ באנגלית נגד ישראל מהר יותר מאל־ג’זירה
- כשהוא מתראיין ל-BBC כאילו הוא “הקול המוסרי האמיתי”
- כשהוא מספק לעולם הוכחות ש”אפילו הישראלים אומרים שזו מדינת אפרטהייד”
- כשהוא עומד בהפגנות עם שלטים שיכולים להיתלות ישירות על קמפוסים בארה״ב
- כשהוא מגדל טיפוסים קיצוניים, הזויים ומאוסים כמו יאיר גולן
הם לא מבינים – או לא רוצים להבין – שברגע שהם נותנים תחמושת אידיאולוגית,
היא לא נשארת אצל “שוחרי שלום”.
היא מגיעה גם לימין, גם לשוליים, גם לאנשים שלא מבדילים בין ציונות ליהדות.
וכשהכדור חוזר – הם הראשונים לצעוק “אנטישמיות!”
השמאל בונה את המפלצת – ואז מזדעזע ממנה
זו אולי האירוניה הגדולה של העשור:
השמאל יצר שיח שבו:
- יהודים הם “פריבילגים”
- ישראל היא “רוע טהור”
- טרור הוא “תגובה”
- ואנטישמיות היא “רק ביקורת”
ואז, כשאנשים בימין מאמצים חלקים מהשיח הזה – בלי הסינון האינטלקטואלי, בלי הנימוסים, בלי ה”אבל אני נגד אלימות” –
פתאום כולם מופתעים.
אבל אין פה הפתעה.
יש פה היגיון קר.
מי שמכשיר שנאה – לא שולט במי ישתמש בה.
השורה התחתונה (והלא נעימה)
האנטישמיות החדשה לא שואלת אם אתה ימני או שמאלני.
היא רק בודקת אם אתה יהודי – או מגן על יהודים.
וכשימין אמריקני מתחיל להריח את הסירחון,
וכששמאל ישראלי ממשיך לבשל אותו –
התוצאה היא לא “שיח מורכב”.
התוצאה היא עולם שבו שנאה ליהודים שוב לגיטימית – הפעם עם חותמת מוסרית.
וזו כבר לא טעות.
זו בחירה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
