הלילה, קצת אחרי שתיים, כשברחוב בן גוריון ברמת גן נשמעו רק חתולים רעבים וניידות של שיטור קהילתי שבודקות אם אתה נושם בלי אישור מהעירייה – קרה משהו נדיר: ישראל תקפה באיראן. לא רמיזה. לא "לפי מקורות זרים". לא רטוריקה. תקיפה. אמיתית. עמוקה. עם עשן, בום, וטוויטר פרסי שבאובדן עשתונות.

וככה, בזמן שאתה מזפזפ בין נטפליקס לחדשות 12 ושוקל אם מותר לאכול קליק בשעה כזאת – חיל האוויר שרטט קו ברור על שמי המזרח התיכון, ואמר: עד כאן. או כמו שאומרים בטייסת: "זיהינו ריכוז חריג של חוצפה – תקפנו".

תסריט שסירב לקרות – ופתאום קרה

כבר שנים שאנחנו יודעים. איראן לא רק מעשירה אורניום – היא מלטפת אותו, מחממת אותו, שמה לו מוזיקה פרסית ומבטיחה לו עתיד מזהיר. המערב? עסוק בהצהרות. רוסיה? מוכרת לאיראן נ"מ ישן עם אחריות של שבוע. וישראל? שותקת, מחשבת, סופרת F-35.

וככה הגיע הלילה הזה, בו נשלחה המשלחת הציונית הקטנה לשמי פרס – לא כדי להביא שלום, אלא כדי לפרק מרכז העשרה, מטה מודיעין ושער כניסה לעולם בלי אופק.

אבל הכי חשוב – ישראל שידרה שוב לעולם: אנחנו לא קורסים, אנחנו לא דועכים, ואנחנו בטח לא מחכים שיתפוצצו לנו בפנים.

-- פרסומת --

פרק סיום לעונה הראשונה של “הגרעין – הסדרה”

בטהראן התעוררו לבוקר של פיצוצים, גנרטורים, וכמה חתולים שגילו שעיר הגרעין שלהם נהפכה לבירת הפחם. משמרות המהפכה צייצו "תגובה קשה תבוא", אבל זה כבר ציוץ מוכר. כמו להזמין חשמלאי ליום חמישי בין 9 ל-16:00 – כולם יודעים שהוא לא באמת בא.

בינתיים, חמינאי כינס ישיבה דחופה עם כוהני הדת, שני חתולים שחורים, וטכנאי שהסביר לו שפגיעה בצנטריפוגות זה כמו שמישהו יפרוץ לו לווייפיי באמצע סדרת בינג' של "שאה-נטפליקס".

ובישראל?

רוני דניאל ז"ל ודאי חייך בשמיים. דובר צה"ל נשמע כמו קריין של טריילר לסרט אקשן: "הלילה, כוח אווירי פגע ביעדים אסטרטגיים בלב איראן. כל המטוסים שבו בשלום." רגע שאפילו השמאל לא הצליח להתלונן עליו. טוב, כמעט.

יאיר לפיד קרא "לגלות אחריות", מרב מיכאלי שאלה אם ניתן לעשות את זה בגרסה שוויונית, וגנץ – הוא חזר לקבינט כאילו מעולם לא עזב, בטח רק כדי לוודא שחלילה לא פספס עוד הזדמנות להנהיג מבלי להנהיג.

ביבי? נצפה במרכז ניהול מבצעים, לבוש שחור-שחור, מחייך כמו מי שיודע שעוד 200 שנה יכתבו עליו "האיש שלא חיכה להחלטת מועצת הביטחון". הוא קרא את צ'רצ'יל בבוקר, כנראה. או לפחות בדק בגוגל מי זה היה.

ומה אומרים ברחוב?

בכיכר רבין שקט, בבר אילן שקט, רק בטוויטר רעש – בין אוהדי ליברמן שקוראים ל"בדק בית אסטרטגי", לבין משתמשים חרדים שכותבים "מי שברך לחיל האוויר".

במשרד החינוך כבר מכינים תרגול לשיעור אזרחות: "האם למדינה מותר להגן על עצמה גם בלי הסכמת ועדת האתיקה של האו"ם?"

לסיכום: גם השב"כ לא האמין

בלילה הזה, ישראל הזכירה לעולם (ולעצמה) מי היא. לא רק יעד לתיירים מפינלנד, לא רק חממה לסטארט-אפים ולטוקבקיסטים – אלא עם שיודע להפעיל כוחות בלי רשות מהמורה לאנגלית של האיחוד האירופי.

האם זה הסוף? ממש לא. האם זו ההתחלה של שינוי תודעתי? אולי. האם זה סוף סוף רגע שבו הימין, המרכז והשמאל יוכלו לומר "עשינו מה שצריך"? כנראה שלא – אבל לפחות לפרק אחד, הפסקנו להתווכח אם ישראל עדיין חזקה, ופשוט הראינו את זה.

מחר בפרק 2:
כשנציג האו"ם בשוודיה גינה את ישראל ואחר כך ביקש טיפים איך נלחמים בקבוצת וואטסאפ של אזרחים זועמים. דיפלומטיה בניחוח סלמון מעושן.

מתוך הסדרה: "פיצוץ בפרסית – רשימות מהחזית ומהכורסה"