איפה הביצה ואיפה השופט?

אם פעם ידענו שהשופטים יושבים בירושלים, בפסגה של הר נידח וקדוש, עטויים בגלימות, וממתינים שיקראו להם כשהשטן בכבודו ובעצמו יערער על דו"ח חניה – הרי שבשנים האחרונות נדמה שהם פשוט עברו לגור אצלנו בסלון. כל החלטה של הממשלה? בג"ץ. כל חוק שחוקק הרוב בכנסת? בג"ץ. כל צו שהוציא שר? בג"ץ. עוד רגע והם יתחילו לפסול גם תפריטים במסעדות אם יימצא שם יותר מדי פטרוזיליה.

ובואו לא נתבלבל – זה כבר לא שיפוט. זו ממשלה חלופית. רק בלי בחירות. בלי אחריות. ובלי בוחרים. אבל עם הרבה תקשורת מפרגנת.

שלטון העם או שלטון בג"ץ – תבחרו אחד

ההנחה הבסיסית של כל דמוקרטיה היא פשוטה: העם הוא הריבון. אבל בישראל – ברגע שהעם בוחר יותר מדי "ימינה", בג"ץ שולף את הפטיש ומחזיר אותנו לנתיב הנכון (לשיטתו). נבחר ציבור ימני? "לא סביר". חוק שעובר ברוב? "בלתי חוקתי – לפי חוקה שלא קיימת". שר נבחר מתוקף רצון הציבור? "לא ראוי". ממשלה שמבקשת להעביר רפורמה? "אי אפשר, זה פוגע במערכת המשפט". נו באמת, אפילו סבתא שלי מבינה שזו כבר לא מערכת משפט – זו מערכת שלטון.

-- פרסומת --

האקטיביזם המשפטי – הבעיה היא לא הסמכות, אלא החוצפה

אם הייתה רק בעיה של סמכות, עוד היינו מסתדרים. אבל בג"ץ לא רק חורג מסמכויות – הוא ממציא אותן תוך כדי תנועה. מתי? כשנוח. איך? תוך שהוא מצטט את עצמו. זה כמו ילד שמשחק עם עצמו שש-בש, מפסיד, ואז מחליט שהוא המציא חוק חדש – "כפול 6 נחשב פיצוץ והמשחק נגמר". הרי גם זה כבר קרה: חוקקו חוק יסוד חדש – פתאום בג"ץ בודק האם הוא חוקתי. כן, אתם קוראים נכון – חוק יסוד, מעצם הגדרתו, פתאום טעון אישור שיפוטי. מדהים.

עליונות המשפטנים על המחוקקים – עיקרון יסוד בשלטון "משפטוקרטי"

בעולם רגיל, בית המשפט מפרש את החוק. בישראל – הוא כותב אותו מחדש. בישראל, היועץ המשפטי לממשלה הוא בעצם היועץ המשפטי לממשלה – כלומר, הוא מייעץ לעצמו ומחליט בשבילם. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שלשופטים יש וטו על מינוי שופטים חדשים. זו לא מערכת איזונים ובלמים – זו מערכת של איזון אחד ובלימה כוללת של כל יוזמה לא-ליברלית.

רפורמות? בג"ץ יפסול. ביקורת? בג"ץ יזדעזע. עם? בג"ץ יחליף

כשהוקמה ממשלת ימין שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – מערכת המשפט עברה למצב חירום. כל פעולה נתקלה בהתנגדות משפטית. כשהממשלה ניסתה להעביר רפורמה במערכת המשפט (כולל סעיף שפשוט יגביל את בג"ץ מלבטל חוקים יסודיים!) – פרשנים בכירים הרימו קול זעקה: "סוף הדמוקרטיה!" ומאז – זה נהיה ספורט לאומי. כל החלטת ממשלה, אפילו מינויים בדרג בינוני, מועברת לסינון של שופטים. ומה נשאר מהבחירה הדמוקרטית? מצגת יפה בפינת זיכרון.

ואז באים ואומרים לנו: "אבל בג"ץ מגן על הדמוקרטיה"

כמובן, זו ההגנה הקלאסית של חובבי המשפטנות המתקדמת: "אם לא בג"ץ – מי ישמור על המיעוט?" ובכן, במדינה דמוקרטית יש דרכים רבות להגן על מיעוטים – חקיקה, חינוך, דעת קהל, מוסדות ייעודיים – אבל לא על חשבון רצון הרוב. לא באמצעות פסילה סדרתית של כל מה שלא מוצא חן בעיני כמה שופטים שאף אחד לא בחר. שמירה על מיעוט לא מצדיקה הפיכה שיפוטית.

ובין לבין, בג"ץ לא ממש מגן על המיעוטים שנופלים בין הכיסאות: לא מתנחלים, לא חרדים, לא מזרחיים, לא מסורתיים. המיעוטים שלו – הם המיעוטים הנכונים.

כשהשופט הופך לפוליטיקאי, הוא מאבד את המעמד המוסרי שלו

ככל שבג"ץ מתערב יותר בנושאים פוליטיים – כך הציבור פחות רואה בו גוף נייטרלי. ולא במקרה. שופט שמכריע אם מותר או אסור לפטר את דרעי, אם בן גביר יכול לכהן, אם חוק הלאום חוקתי – זה שופט שכבר מזמן עזב את עולם המשפט. הוא עובר לעולם הדעות, הערכים, ובעיקר – הדעות שלו. וזה לגיטימי… לפוליטיקאי. לא לשופט.

לסיכום: מדינה יהודית ודמוקרטית – או מדינת בג"ץ והארץ?

אי אפשר לשמר דמוקרטיה שבה השופטים שופטים את העם – במקום שהעם יבחר את מנהיגיו. אי אפשר להמשיך במציאות שבה כל יוזמה לאומית, כל רפורמה שמרנית, כל חוק בעל צביון יהודי – מיד מועברת למסננת של יועצים, פרקליטים, ובסוף – 15 אנשים שמרגישים כמו חבר מושבעים עליון של מדינה שאין להם בה אפילו דגל.

אם ישראל רוצה להישאר דמוקרטיה חיה ונושמת – היא חייבת להחזיר את ההכרעות הציבוריות לציבור. ולא להשאיר את המדינה בידי גוף שאיש לא בחר, איש לא יכול להחליף, ושאין לו שום בלמים – חוץ מהאגו שלו.

ואם מישהו שם בבג"ץ נפגע מהמאמר הזה – אל תדאגו, אנחנו נשלח אותו לאישורכם. בטח תמצאו אותו… לא סביר. 😏