איך השיח הרדיקלי של השמאל הישראלי הרס את "הממלכתיות"
יש ביטוי ישן שאומר:
"אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
פעם השמאל בנה מדינה. היום הוא בונה סיסמאות
בואו נודה על האמת:
היום, לא מעט מהשמאל הישראלי מתגעגע לתקופת בן-גוריון בערך כמו שאני מתגעגע למורה למתמטיקה שהודיעה לי שאני "לא מממש את הפוטנציאל שלי".
אבל ההבדל הוא פשוט:
השמאל ההוא רצה מדינה חזקה.
השמאל של היום רוצה נרטיב מרגש.
פעם בנו כבישים.
היום בונים "שיח".
פעם הקימו צבא.
היום מקימים "קהילות חתרניות".
פעם אמרו "אחריות".
היום אומרים "שיח מדוכא".
השמאל הרדיקלי הפך את ישראל מקונספט מדיני – לקפסולת רגישות.
ממלכתיות נהייתה מילה גסה – כי היא מפריעה לפוזה
ברגע שמישהו באולפני תל אביב גילה שממלכתיות היא ערך, לא פוזה, העסק נגמר.
ערכים זה מחייב.
פוזה? זה זול, זה קל, וזה נראה טוב באינסטגרם.
ולכן השיח הרדיקלי המציא מחדש את הממלכתיות:
לא כמסגרת אחראית, אלא כהמצאה של "אשכנזים מההגמוניה".
כי מה יותר קל מלהפוך כל מושג בסיסי – לחשד בפשיזם סמוי?
תקשורת רדיקלית: כשהמדיה הפכה למנדט
התקשורת בישראל לא ויתרה על הממלכתיות.
היא פשוט פיטרה אותה והחליטה שהיא תמלא את התפקיד.
אם הממשלה לא מוצאת חן בעיניהם – היא לא "לגיטימית".
אם הכנסת מצביעה לא כמו שחוג האקטיביזם ב־TAU היה רוצה – זה "מסוכן".
אם הציבור בוחר ימין – זה "אירוע טראומטי שדורש ליווי רגשי".
ולא, זו לא בדיחה.
זו השגרה.
הם הרי "שומרי הסף", גם אם אף אחד לא בחר בהם.
כי מה זה ממלכתיות אם לא רישיון מוסרי לנזוף בעם?
האקדמיה: הממלכתיות היחידה שמותרת – היא הממלכתיות של ועדת משמעת
המרצים הרדיקליים המציאו עולם חדש:
באנלוגיה שלהם, המדינה היא "מבנה דיכוי", הצבא הוא "מנגנון אלים", והממלכתיות היא "השלב הראשון בפשיזציה".
אבל כשסטודנט מעז להביא עמדה ימנית – פתאום האקדמיה נזכרת שהיא גוף היררכי, סמכותי, עם ועדות משמעת, תקנון וחוקים.
מעניין, לא?
הם נגד סמכות – אבל רק כשהיא לא שלהם.
מערכת המשפט: כשהממלכתיות הופכת לקניין פרטי
שנים מספרים לנו שהממלכתיות נמצאת "שם".
אצלם.
בכל מקום שיש שופט שמביט על המציאות ואומר:
"תודה שהצבעתם, אבל בואו נתקן אתכם."
השמאל הרדיקלי גילה את הממלכתיות כמו שהמאהב הלא נכון מגלה טבעת על השידה:
לא שלו – אבל למה לא להשתמש?
כך נולדה הממלכתיות החדשה:
לא "מדינה מעל הכל", אלא "מערכת מסוימת מעל הכל".
ומעליה – כלום.
מסיבת הרחוב: מי שצועק חזק יותר – הופך לדמוקרט
ההרס של הממלכתיות הגיע לשיאו ברחובות.
ככל שהצעקה יותר חדה – כך היא יותר "לגיטימית".
ככל שהחסימה יותר אלימה – כך היא יותר "אזרחית".
ככל שהמחאה פחות מכבדת – כך היא יותר "נאורה".
במילים אחרות:
הממלכתיות מתה – וההלוויה הפכה לפסטיבל.
המלחמה חשפה את האמת: השמאל הרדיקלי אוהב את המדינה – רק כשהוא מפחד
פתאום המדינה חשובה.
פתאום צריך צבא.
פתאום סמכות זה לא מונח של גברים לבנים – אלא דבר שמציל חיים.
אבל אי אפשר להדליק ולכבות ממלכתיות כמו מזגן ביום חמסין.
במשך שנים הממסד התרבותי ריסק כל רעיון של מסגרת משותפת – ואז תמה למה שום דבר לא עומד.
הימין: היחיד שעוד מאמין במדינה – כי הוא היחיד שמוכן להזיע
אוהבים להתלונן על הימין, אבל עובדה:
הוא היחיד שלא התאהב באנרכיה רומנטית.
הוא עדיין מאמין בגבולות, בצבא, בחוק, במדינה חזקה.
זה אולי לא נשמע "מגניב", אבל זה מה שמחזיק מדינה בחיים.
ממלכתיות היא לא פטיש.
היא לא סיסמה.
היא מערכת הפעלה.
והשמאל הרדיקלי מחק אותה – ואז נשאר עם מסך כחול.
איך מחזירים ממלכתיות?
לא עם סדנאות מיינדפולנס פוליטי.
לא עם עמודי אינסטגרם.
לא עם "שיח חדש".
אלא עם משהו די פשוט:
כבוד אמיתי למדינה, לא למי שמצליח לצעוק עליה הכי חזק.
הממלכתיות לא מתה.
היא פשוט הוגלתה.
ואם לא נחזיר אותה – מהר מאוד נגלה שאנחנו חיים במדינה שיש בה הכל חוץ ממדינה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
