על תפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל, ואיך הפכה המדיה החברתית למראה עקומה במקום לשופר ציבורי

ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד שנקרא "התקשורת הישראלית". כל בוקר אתם קמים, מכינים קפה, פותחים חדשות – ומקבלים את אותה מנה יומית של סלקציה נרטיבית עם קצפת של פרשנות צדקנית.
לא חדשות. לא מידע. לא עובדות. אלא – הכוונה.

כי אם יש דבר אחד שהתקשורת המודרנית למדה לעשות טוב יותר מכל משרד ממשלתי – זה לעצב תודעה. ואם אפשר גם לחלק ציונים על מוסריות, אז בכלל.

לא סיקור, עיצוב

פעם היו מדווחים. היום – מסבירים לנו מה לחשוב.
אין יותר "התרחש פיגוע". עכשיו זה "אירוע דרמטי על רקע המתיחות".
אין "נפלה רקטה". עכשיו זה "סבב הסלמה".
ואין יותר "מחבל". עכשיו הוא "צעיר פלסטיני שנהרג מירי כוחותינו".

תקשורת? זו מילה ישנה. מה שיש היום זה תיאטרון תודעתי, שבו כל כתבה היא הצגה, וכל פרשן הוא במאי.

• כשפוליטיקאי ימני מדבר – זה "הסתה".
• כשפוליטיקאי שמאלני מצייץ – זו "קריאה לפיוס".
• כשחייל יורה במחבל – זה "אירוע מורכב".
• כשמחבל דוקר יהודי – זה "מקרה טעון".

הכול עטוף בפראפוצ'ינו של תקינות פוליטית ובפסקול של דמעות תנין.

-- פרסומת --

הפרשנים יודעים יותר טוב ממך

אי אפשר להבין את המציאות בלי עזרה – ככה התקשורת רוצה שנחשוב. ולכן היא שולחת לנו פרשנים, יועצים, אנליסטים ודוברים-במיל'. הם כמובן "לא מונעים מאג'נדה", אלא רק "מנתחים את המציאות".
ורק במקרה, בכל מהדורה, הם כולם מאותו זרם, מאותו איזור חיוג תודעתי, ומאותו בית קפה בתל אביב.

כשהעם מרגיש א', התקשורת מפרשת את זה כ–ב'.
וכשהמציאות זועקת ג', הפרשנים מנתחים את זה דרך תיאוריה דליקטית עם טוויסט של חינוך מחדש.

ואם במקרה תעז לחשוב אחרת – אל דאגה. הם יבהירו לך שאתה בור, מוסת או חשוך. כי אתה לא מבין "את המורכבות". רק הם מבינים.

מדיה חברתית – הפלטפורמה שכבשה את השיח, ואז נמכרה לו

פעם חשבנו שפייסבוק, טוויטר ושאר החברים יביאו דמוקרטיזציה של השיח. שכולם יוכלו לדבר, לכתוב, להשפיע.
אז חשבנו.

בפועל, המדיה החברתית הפכה לשדה מוקשים שבו אם אתה מהמחנה "הנכון" – אתה מקבל חשיפה, אהדה ואפילו ג'וב בטלוויזיה.
ואם אתה מהמחנה "הבעייתי" – תתכונן לצנזורה, לדיווחים, לחסימות, ולצליבה ציבורית במופע בושה וירטואלי.

פוסט של חייל עם דגל ישראל? "פרובוקציה".
ציוץ של פעיל חמאס עם עברית עילגת? "קול אותנטי מהשטח".
מם ימני? "הסתה מסוכנת".
סרטון מהשמאל? "ביקורת נוקבת".

האלגוריתם לא טיפש – הוא מחונך היטב. על ידי אותם מוסדות שהבטיחו לנו שוויון וביטוי חופשי.

המנגנון – כך נראית מערכת תודעתית סגורה

1. העיתונאי כותב טור נוזף בימין.
2. הפרשן משבח את המאמר באולפן.
3. הצייצן מצטט אותו בטוויטר.
4. החינוכית מכינה שיעור בנושא.
5. הבג"ץ מתייחס לכך כפסק דין.
6. והפוליטיקאי מתראיין שוב אצל אותו עיתונאי.

זה לא קונספירציה – זו הרמוניה. אקו-סיסטם של תודעה שמזינה את עצמה. קיבוץ דעות אחד גדול עם רזומה במאבק על "הדמוקרטיה", בתנאי שהיא מתיישבת בדיוק עם העמדה המוסרית של ההפקה.

והציבור? מתבלבל, מתרחק, או מתמרד

בציבור הישראלי יש עדיין חיישנים. אנשים מבינים שמשהו כאן מסריח. ולכן:

• יש נהירה לרשתות פחות מצונזרות.
• יש אמון הולך ופוחת בחדשות המרכזיות.
• ויש גם התפרצויות – בהפגנות, בטוקבקים, ברחוב – של ציבור שאומר: "אנחנו רואים אתכם. אנחנו לא קונים את זה יותר."

הבעיה היא שכשאתה מתנגד לנרטיב – אתה נהיה הבעיה. לא משנה אם אתה חייל קרבי או סבתא עם דגל.
הפכת ל"גורם קיצוני". למה? כי אתה לא משתף פעולה עם הסיפור שהכינו לך.

מי מדבר אלינו – ולמה?

התקשורת של היום לא שואלת שאלות. היא מספקת תשובות.
לא מחפשת אמת – אלא אמת מסוימת.
ולא מנסה לייצג את הציבור – אלא לחנך אותו.

היא לא כלי של הדמוקרטיה. היא כלים חד-פעמיים של אג'נדה מתמשכת. עטופים בנייר עיתון ממוחזר.

אז בפעם הבאה שאתם רואים מהדורה עם "ניתוח עומק", תדעו – זו לא אמת. זו תפאורה.
הבמאי יושב באולפן, השחקנים בכנסת, והקהל?
הוא מתבקש למחוא כפיים. או לפחות לא להפריע.

ולא, זו לא תיאוריית קונספירציה. זו תיאוריה שהתקשורת עצמה מייצרת – רק הפוך.