הוויתור על הסיוע האמריקאי: שינוי עומק אסטרטגי
לא מחווה רומנטית, אלא שינוי עומק אסטרטגי ביחסי ישראל-ארה״ב
הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונת ישראל להיגמל בהדרגה מהסיוע הביטחוני האמריקאי איננה אמירה סמלית, ואיננה תרגיל רטורי. מדובר באחד המהלכים האסטרטגיים המשמעותיים ביותר שנשקלו ביחסי ישראל-ארצות הברית מאז נחתם הסכם הסיוע הראשון בשנות ה־70.
זהו מהלך שמטלטל שלושה יסודות במקביל: הכלכלה הביטחונית הישראלית, יחסי הכוחות בשוק הנשק העולמי, והמבנה האמיתי – לא המוצהר – של הברית עם וושינגטון.
מי שממהר להציג את המהלך כהפגנת עצמאות לאומית, או לחלופין כצעד מסוכן ומיותר, מחמיץ את העיקר:
זהו מהלך שמבקש לשנות את כללי המשחק, לא לפרוש ממנו.
הסיוע האמריקאי: כסף עם כוכבית
הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל – כ־3.8 מיליארד דולר בשנה – איננו צ’ק פתוח. להפך:
כ־75% ממנו מחויבים לשמש לרכש מתעשיות אמריקאיות בלבד. המשמעות בפועל היא שמדובר בסבסוד תעשיית הנשק האמריקאית, לא רק בחיזוק צה״ל.
ישראל אמנם נהנית מגישה למערכות מתקדמות, אך במחיר ברור:
- מגבלות על ייצוא טכנולוגיות שפותחו במשותף
- וטו אמריקאי על מכירת אמצעי לחימה למדינות שאינן מיושרות עם מדיניות החוץ של וושינגטון
- תלות פוליטית הולכת וגדלה בקונגרס אמריקאי שהופך פחות צפוי, פחות ידידותי, ויותר פוליטי
במילים פשוטות: הסיוע יצר ביטחון – אבל גם קיבעון.
מה ישראל עשויה להרוויח: חופש פעולה, לא רק כסף
ייצוא ביטחוני ללא רסן אמריקאי
ישראל היא כבר היום אחת מעשר יצואניות הנשק הגדולות בעולם.
אלא שחלק ניכר מהמערכות המתקדמות ביותר שלה – במיוחד בתחומי טילים, הגנה אווירית, לוחמה אלקטרונית וסייבר – כפופות לאישור אמריקאי.
היגמלות מהסיוע פירושה:
- יכולת למכור מערכות מתקדמות לשווקים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה
- גמישות אסטרטגית מול מדינות שארה״ב מסרבת לחמש, אך מוכנות לשלם פרמיה
- הפיכת ישראל מספק משנה – לשחקן ראשי
במובן הזה, הוויתור על הסיוע אינו אובדן הכנסה, אלא השקעה בפתיחת שווקים.
תחרות ישירה מול התעשיות האמריקאיות
הסיוע האמריקאי מייצר יתרון מובנה ליצרנים בארה״ב. בלעדיו, ישראל אינה “לקוחה שבויה” אלא מתחרה.
משמעות הדבר:
- תעשיות ביטחוניות ישראליות ייאלצו להתייעל, אך גם יוכלו להציע חלופות זולות וגמישות יותר
- שווקים בינלאומיים, שמתקשים לעמוד במחירי הענק האמריקאיים, יראו בישראל ספק אטרקטיבי
- ארה״ב תאבד בהדרגה חלק מנפח השוק שנשמר לה דרך הסכמי סיוע
זהו שינוי מבני: פחות תלות, יותר חיכוך – וגם יותר כוח מיקוח.
3. עצמאות תעשייתית עמוקה יותר
סיוע חוץ יוצר נוחות. נוחות יוצרת תלות. תלות מונעת חדשנות רדיקלית.
הפסקת הסיוע תכריח את ישראל:
- להשקיע יותר במחקר ופיתוח מקומי
- לפתח מערכות עצמאיות במקום התאמות למפרטים אמריקאיים
- לבנות שרשראות אספקה שאינן נשענות על רגולציה זרה
זו אינה רומנטיקה ציונית – זו כלכלה קרה.
מה ישראל עלולה להפסיד: לא הכול מחיר שוק
1. הגיבוי הפוליטי האוטומטי
הסיוע אינו רק כסף – הוא מנוף.
הפחתתו עלולה להחליש את המוטיבציה האמריקאית להפעיל וטו, לחץ דיפלומטי או השפעה גלויה למען ישראל בזירות בינלאומיות.
אין פירוש הדבר ניתוק היחסים, אך כן שינוי מדרגה:
מ”ברית מיוחדת” – ל”שותפות אינטרסים”.
2. אובדן יתרון בגישה לטכנולוגיות אמריקאיות עתידיות
חלק מהמערכות המתקדמות בעולם עדיין מפותחות רק בארה״ב.
ויתור על הסיוע עלול:
- להאט גישה לטכנולוגיות מסוימות
- לייקר רכישות עתידיות
- לחייב פיתוח מקביל יקר בישראל
זהו מחיר ריאלי, לא תיאורטי.
ומה ארה״ב מפסידה?
הרבה יותר ממה שנוח לה להודות.
- שוק שבוי בהיקף של מיליארדים
- השפעה ישירה על תכנון צה״ל
- יכולת לעצב את שוק הנשק האזורי דרך ישראל
יתרה מכך: תקדים.
אם ישראל יכולה להיגמל מסיוע – מדוע לא מדינות אחרות?
השורה התחתונה: פחות רגש, יותר אינטרס
המהלך של נתניהו איננו הצהרת עצמאות, ואיננו פרובוקציה.
זהו ניסיון קר לחשב מחדש מערכת יחסים שהפכה, עם השנים, לפחות סימטרית מכפי שנהוג להציג.
ישראל אינה עוזבת את ארה״ב.
היא פשוט מבקשת לעבור ממצב של נתמכת – למצב של שחקנית עצמאית בזירה גלובלית.
וזה תמיד רגע לא נוח:
למי שנותן – ולמי שמפסיק לבקש.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
