מי ינצח – החומוס או ההומוס? השווארמה או הסויה? יצאנו לבדוק …

הקרב מתחיל במקרר

זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.

מצד אחד: כוחות ותיקים, עתירי ניסיון, בגיבוי לוגיסטי מלא של הקונדיטור המקומי, פיצוציית הלילה ופרגיות עסיסיות עם צ'יפס כפול. מהצד השני: גרילה מתוחכמת של מאמני כושר, בלוגרים טבעוניים ומסעי רה-ברנדינג לירקות שורש.

והקרב? מתנהל בכל מקום: על שולחן ארוחת הערב, במדף של הסופר, באינסטגרם, ואפילו במראה. כי בסוף, זה לא רק בין הפחמימה לחלבון – אלא בין הרגש לשכל, בין הקיבה לנשמה, בין ההנאה לבין ה"אח שלי, מה עם הברזל?"

הכרובית יוצאת מהארון

-- פרסומת --

בעשור האחרון הכרובית חוותה מהפך שאפילו סינדרלה הייתה מקנאה בו. פעם ירק עלוב שקונים רק לפסח כדי להקפיץ בשמן ולקרוא לזה "לביבה של פעם", והיום? שחקנית מיינסטרים שגונבת את ההצגה מהמבורגרים בפיתה.
כרובית צלויה בטחינה, כרובית קריספי בטאבון, כרובית שיצאה עם חציל, עשתה להם ילד, וקראו לו "מסבחה ירקות". כן, הגענו לזה.

אבל הכרס לא מוותרת בקלות. היא מגחכת על המהפכה הזו כמו דוד שמן בחתונה שצועק לבופה – "איפה הבשר?!". מבחינתה, כרובית היא קישוט. סטארטר. משהו שעושים לפני שהשווארמה מגיעה – ולא, טבעונית, לא אכפת לנו שהיא "על מצע של שומשום סודני".

הקרב על השפה – איך הפכו פריכיות לאויב האומה

אחד מחזיתות הקרב הקשות ביותר היא השפה. פעם ידענו מה זה "לאכול כמו בן אדם" – מנה פלאפל, פיתה מלאה, קצת טחינה, הרבה חמוצים, וקינוח בעמידה. היום? אתה צריך לנתח תפריט כמו מבצע צבאי:
"סלט קינואה עם תלתלי זוקיני, פרגית פריקה ולבבות ג'וג'ובה צרובים בגריל פחמים טבעי".
מי אלה הלבבות האלה? למה צריך פריקה? ולמה כל דבר מגיע ב"גרסה מפורקת"? גם אני מפורק, איפה האוכל?

הכרס – מחנה שדוגל בבהירות. היא אוהבת שמנה זה שמנה, פיתה זה פיתה, ופרגית היא לא חלק משיר של ריטה. כל ניסיון לתקוע לה קייל במקום קובה נתפס כפרובוקציה קולינרית.

נשקי יום הדין – מטחוני המיקסים מול טילי הבצק

כרובית היא תחמושת קלה. נכנסת בקלות למיקרו, פורצת גבולות בלי שמן, מתבלטת על הצלחת אבל שומרת על צניעות קלורית.
אבל הכרס? היא מחזיקה נשק גרעיני – בורקס פיצה. זהו טיל בליסטי עם מילוי רותח, שנשבר לך על המכנס רגע לפני שאתה נכנס לדייט ראשון.

הכרובית יכולה לצעוק עד מחר שהיא דלה בפחמימות. הכרס רק תזמין מגש פיצה כפולה בולגרית עם תוספת "פטריות כי זה בריא".

ובינתיים, האזרחים – כלומר, כולנו – נקרעים בין הצדדים. בבוקר שייק ירוק. בצהריים סושי. בלילה פיתה אסלית עם קבבונים. ובבוקר שלמחרת? רגשות אשם, ואולי אפילו הליכה של 7 דקות ליד הים, כדי "לשחרר".

הפוליטיקה של האכילה – מי אשם במצבה של הבטן הישראלית

כמו כל דבר בארץ, גם הקרב בין הכרס לכרובית הפך פוליטי. יש שמאלנים טבעוניים, ימנים קרניבורים, תל אביבים עם ספירולינה, ופריפריה עם גולש.
יש כנסת שמדברת על ביטחון תזונתי, אבל במזנון מגישים קובה במרק. יש ועדות שמדברות על בריאות הציבור, אבל בחדר הסגור של הוועדה ממתין מגש של מיני-בורקסים עם חמאה וגעגועים.

והכרס? היא לא בוחרת מפלגה. היא בוחרת מטבח. והיא תמיד תהיה נאמנה למי שיגיד:
"אחי, רוצה עוד צ'יפס?"

הסכם שלום – אולי בעצם הגיע הזמן לפיוז'ן?

בסוף, אולי לא צריך לבחור צד. אולי אפשר למצוא שביל זהב – כזה שמכיל גם שווארמה וגם סלט חי, גם שקשוקה עם חלה וגם שייק קייל עם נגיעות תפוז. אולי אפשר להפסיק להרגיש אשמים מכל צד של הצלחת, ולהבין שבבטן בריאה יש מקום גם לרצינות וגם לפחמימה מנחמת.

הכרובית אולי תנצח בקרב על האסתטיקה, אבל הכרס – הכרס תנצח בלב.
בינתיים? רק אל תשכחו לשתות מים.
(ולפנות מקום למנת קינוח משותפת – כי אין דבר שמאחד עם כמו מלבי חם באמצע יולי).

וכך נסגר דו"ח הקרב – בשוויון קלורי מתוח.
העם עוד נלחם, אבל לפחות הוא אוכל טוב.