החברים הלא נכונים
איך קרה שדווקא מדינות קטנות, רחוקות ולא אופנתיות אוהבות את ישראל
יש אמת אחת לא נוחה בדיפלומטיה המודרנית:
ככל שמדינה גדולה יותר, עשירה יותר, “נאורה” יותר – כך היא פחות אמיצה.
וככל שמדינה קטנה יותר, רחוקה יותר, חסרת יועצים אסטרטגיים ועמודי דעה בניו יורק – כך היא נוטה לראות את המציאות כמו שהיא.
ולכן קורה דבר משונה:
בזמן שמדינות מערביות מקיימות דיוני חירום על “שיח רגיש” ו”איזון נרטיבים”, דווקא מדינות קטנות – כאלה שרוב האנשים לא יודעים למקם על מפה – ממשיכות לתמוך בישראל בעקביות, בלי דרמה, בלי פאנלים, ובלי צורך להצטלם בוועידות אקלים.
סמואה, מיקרונזיה, איי מרשל, גואטמלה, פרגוואי, הונדורס, מדינות אפריקאיות מסוימות ואפילו חלק ממזרח אירופה – כולן, כל אחת מסיבותיה, בוחרות בישראל בניגוד לאופנה המערבית.
וזו לא טעות. זו אבחנה.
סמואה: כשאין לך פריבילגיה לשקר לעצמך
נתחיל בסמואה – אי קטן באוקיינוס השקט, בלי לובי, בלי אוניברסיטאות עילית ובלי צורך להרשים את טוויטר.
סמואה לא תומכת בישראל כי היא “פרו-מערבית”.
היא תומכת בישראל כי היא מבינה מה זה להיות מדינה קטנה בעולם שמנוהל על ידי צבועים גדולים.
כשאתה חי באזור שבו הישרדות היא לא מטאפורה אלא מצב יומיומי, אתה מזהה מהר מאוד מי נלחם על קיומו ומי עסוק בלהרצות לאחרים על מוסר מהספה.
ישראל, בעיניים של סמואה, היא לא “בעיה גיאופוליטית”.
היא מקרה בוחן של הישרדות ריבונית.
מיקרונזיה ואיי מרשל: אפס סבלנות לתיאטרון מוסרי
מיקרונזיה היא אולי השיא של האבסורד: אחת המדינות הכי עקביות בהצבעות בעד ישראל באו”ם – ואף אחד כמעט לא מדבר על זה.
למה?
כי היא לא משחקת את המשחק.
איי מרשל, שעברו על בשרם ניסויים גרעיניים של מעצמות “נאורות”, יודעים לזהות צביעות מקילומטרים. כשהם שומעים מדינות אירופיות מטיפות לישראל על “פרופורציה” ו”זכויות אדם”, הם זוכרים מי בדק עליהם פצצות – ואז ביקש סליחה עם כוכבית.
הן לא מתרשמות ממילים יפות.
הן מצביעות לפי ניסיון.
אמריקה הלטינית: פחות אידיאולוגיה, יותר מציאות
גואטמלה, פרגוואי, הונדורס, פנמה – מדינות שלא חיות באשליה של עולם נטול אויבים.
אלו מדינות שמכירות טרור, פשיעה מאורגנת, גבולות פרוצים ומוסדות בינלאומיים שיודעים לדבר – אבל לא לעזור.
כשישראל מדברת על ביטחון, הרתעה וגבולות – זה לא נשמע להן “פאשיסטי”.
זה נשמע מוכר.
וכשאירופה מזדעזעת מעצם הרעיון של הגנה עצמית אפקטיבית – הן פשוט מגלגלות עיניים ומצביעות אחרת.
אפריקה: כשמים, מזון ורפואה חשובים יותר מהצהרות
בכמה מדינות אפריקאיות, היחסים עם ישראל נשמרים בשקט, הרחק מהכותרות. למה?
כי ישראל מביאה תשתיות, חקלאות, טכנולוגיה רפואית ופתרונות מים – לא סמינרים.
כשיש בצורת, לא אוכלים רזולוציות.
וכשיש טרור, לא נלחמים בו באמצעות גינויים.
ישראל עובדת.
המערב מסביר.
וההבדל הזה נרשם.
מזרח אירופה: אלרגיה לקונצנזוס כפוי
מדינות כמו הונגריה, צ’כיה וסלובקיה לא תמיד תומכות בישראל בכל הצבעה – אבל המגמה ברורה: פחות ציות אוטומטי, יותר חשיבה עצמאית.
אלו מדינות שחיו תחת אידיאולוגיות שנכפו עליהן בשם “הטוב הכללי”. הן מכירות היטב את הרגע שבו דעה אחת הופכת לחובה, והסתייגות הופכת לפשע מוסרי.
כשהאיחוד האירופי דורש “קו אחיד” נגד ישראל, הן שומעות צליל מוכר.
והן לא אוהבות אותו.
הדפוס ברור – ולא נוח
המדינות שתומכות בישראל נוטות להיות:
- קטנות או בינוניות.
- חשופות לאיומים ממשיים.
- נטולות פריבילגיה אידיאולוגית.
המדינות שמובילות את הביקורת נגד ישראל?
עשירות, בטוחות, מרוחקות מהשלכות, ושיכורות מהיכולת להרגיש מוסריות בלי לשלם מחיר.
הסיכום: כשאין לך לוקסוס של שקר – אתה בוחר באמת
האהבה של סמואה לישראל היא לא רגשית.
גם לא רומנטית.
היא תבונית.
היא נובעת מהבנה פשוטה: בעולם שבו ריבונות הופכת למילת גנאי, ישראל היא מדינה שמתעקשת להתקיים – ולא לבקש סליחה על זה.
החברים של ישראל אולי לא יושבים ב-G7.
אבל הם יושבים במציאות.
ובזמן שהמערב עסוק בלהסביר למה ישראל “בעיה”, המדינות הקטנות כבר הבינו דבר אחד מסוכן באמת:
שישראל היא לא הבעיה.
היא התזכורת.
וזה, כנראה, הרבה יותר קשה לעיכול.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
