הם קמים בבוקר — אם בכלל ישנו — מושכים מדים שמריחים כמו קניון נטוש, מצטיידים בקפה שחור בלי סוכר, ויוצאים לסיור בשטח עוין. לא בברוקלין. לא בפריז. לא מחוץ למוזיאון הלהט"ב של סן פרנסיסקו. בדרום. בצפון. בגולן. בעוטף. בחזית. בבית. הם הדור הצעיר של ישראל. הדור שכולם אוהבים לקונן עליו, להזיל דמעה על מה שהיה פעם, ולהתלונן שהוא "רק עם טיקטוק". רק שבינתיים, בזמן שבמערב ילד בן 20 מתמוטט נפשית כי קראו לו "היי, בחור", פה ילד בן 20 מטפל בנ"ט ונותן פקודות לחוליה.

אז אולי הגיע הזמן שנפסיק להעליב את הדור הזה ונבין: הוא המופת, לא החריג.

דור הלוחמים והלוחמות (לא של מקלדת):

בעוד בעולם המערבי מתווכחים אם מותר לצבא לפנות לחיילים בלשון זכר או נקבה, בישראל חיילים בני 18 מגייסים עצמם לקרב עוד לפני שצה"ל הספיק לשלוח SMS. הם לא ממתינים לאישור ועדת אתיקה מגדרית כדי לירות על מחבלים. הם לא צריכים אישור ממשלת בריסל כדי להגן על המשפחה שלהם. הם פשוט פועלים. גם כשמסביב צועקים עליהם "פושעי מלחמה". גם כשה-BBC מעדיף לראיין את אמא של מחבל מאשר את מי שחילץ משפחות מבית שרוף.

זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.

-- פרסומת --

למה הדור הזה לא נשבר?

כי אין לו את הפריבילגיה להישבר. כשהטילים נופלים, אין לו זמן לכתוב פוסט תחושתי על החרדה. הוא בממ"ד עם אחותו הקטנה, או בלינק מול הגדר. כי כשפורעים מנסים לרצוח יהודים בלוד או בעכו, הוא לא מצלם רילז – הוא יוצא להגן. כי כשכל העולם יורק עלינו, הוא פשוט ניגב, ואמר: "יש לי אימון בבוקר".

זה דור שגדל עם שיימינג, אבל לא נותן לשיימינג להכתיב לו. דור שגדל בעולם של קונספירציות פוסט-אמת, ובכל זאת מצליח להבחין בין אמת לשקר. דור שגדל על גלי שנאה בינלאומיים, והחליט לאהוב דווקא את מה שבית המשפט, האקדמיה והתקשורת ניסו ללמד אותו לבוז לו: את עצמו. את העם שלו. את המדינה שלו.

מה רואים במערב – ומה רואים כאן:

• בלוס אנג'לס: ילד בן 19 בטיפול פסיכולוגי כי בטעות נכנס לשירותים של "הזדהות שגויה".
• בישראל: ילד בן 19 מוביל כיתת לוחמים באום אל-פחם.
• בניו יורק: צעירה מקבלת טריגר מהמילה "ציוני".
• בתל אביב: צעירה קופצת לעזור לאמא לשלושה כשהאזעקה תופסת אותן ברחוב.
• באוקספורד: תואר שני ב"מבני דיכוי קוויריים בתקופת האימפריה הפורטוגזית".
• בישראל: תואר שני באיך לחזור חי מסיור ברפיח.

בעוד שהמערב התמכר לנרטיב של הקרבן, בישראל גדל דור שמבין שלפעמים אתה או הקרבן — או המגן. אין באמצע.

הציניות שמתחייבת:

אפשר להגיד הרבה על הדור הצעיר. שהוא יותר מדי בטלפון, שהוא לא מכיר מספיק את "חיים שכאלה", שהוא שואל "מי זה יוסי שריד" כאילו זה מותג של יוגורט. אבל באותה נשימה, הוא זה שעוזב הכל כדי להתגייס. הוא זה שנפצע ושב לשטח. הוא זה שבונה סטארטאפ ביום, ורץ למילואים בלילה. הוא זה שמחזיק את המדינה – לא המנכ"לים, לא היועמ"שים, לא העיתונאים, אלא הוא.

והכי אירוני? אלה שמבקרים אותו, אלה שכותבים מאמרים על "הדור האנוכי", הם אלה שלא היו שורדים עשרים דקות במקומו.

אז מה נשאר?

למערב יש הזדמנות. לא לחנך אותנו – אלא ללמוד מאיתנו. ללמוד איך נראה חוסן אמיתי, לא מצגות של רווחה נפשית. איך נראה פטריוטיזם בלי התנצלות. איך נראית מסורת שהיא לא גימיק פולקלור אלא דרך חיים. איך נראית אהבת מולדת שהיא לא פאשיזם אלא בסיס מוסרי.

אם תרצו – הדור הצעיר בישראל הוא ענף היצוא הכי טוב שלנו. לא הייטק, לא עגבניות שרי. לא כיפת ברזל. הנוער.

סיכום:

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בעוד טור מעיתון לונדוני שמסביר למה ישראל צריכה להקשיב לצעירים הפרוגרסיביים במערב – תראו להם תמונה אחת של לוחם עם עיניים טרוטות וחיוך עייף אחרי שבוע בשטח. ותגידו להם:
"זה הדור שלנו. תעתיקו, אם אתם מסוגלים".

-- פרסומת --