מה מנסים למכור לנו כשצועקים "הדתה" – אבל שותקים כשזו איסלאמיזציה?
איך זה שתפילין מפחידים יותר מבורקה?
תארו לעצמכם שאתם פותחים את הרדיו:
פרשן רציני אומר בנחרצות:
"הבעיה הכי חמורה בחברה הישראלית היום היא ההדתה!"
ואתה שואל את עצמך – מה זה בדיוק?
ובכן, הנה רשימה חלקית של תופעות קשות, שמיוחסות להדתה:
- חייל הניח תפילין בבסיס.
- תלמיד שמע ברכה בטקס יום הזיכרון.
- ילדה קיבלה סידור בבית ספר ממלכתי.
- מישהו אמר “שבת שלום” והעז לחייך.
מזעזע, באמת.
אבל אז, בוא נלך רגע דרומה. או צפונה. או מזרחה.
שם, ביישובים הערביים:
- יש בתי ספר שבהם הבנים יושבים בנפרד מהבנות – לא כי הם רוצים, כי ככה זה.
- יש מועצות שבהן נשים לא נראות בפומבי, וזה לא בגלל בחירה חופשית.
- יש שכונות בהן נשים עם מכנסיים נחשבות ל"בעיה ציבורית".
- ויש לא מעט מקרים של לחץ דתי, משפחתי וקהילתי – שמגיע עד רמות קשות של שליטה ופחד.
אבל על זה? דממה.
אין ועדת חקירה. אין כתבות תחקיר.
אין "שוברים שתיקה" מוסלמי. אין "חילונים נמאסתם" במגזר.
אז מה ההבדל בין הדתה לאיסלאמיזציה?
הדתה: דת יהודית, בהקשר יהודי, במדינה יהודית – ולכן היא תמיד "כפייה".
איסלאמיזציה: דת אחרת, באוכלוסייה שמוגדרת "מוחלשת" – ולכן זה "גיוון תרבותי".
כשיהודי שומר מסורת, זה "איום על הדמוקרטיה".
אבל כשאחרים דורשים הפרדה מגדרית באולם ציבורי – זו "זהות שצריך לכבד".
העיתונאי שצועק "הדתה!" מה הוא בעצם אומר?
"אני לא מפחד מדת – אני מפחד מיהדות."
במילים אחרות:
- אם אתה מניח תפילין – אתה מיסיונר.
- אם אתה פותח חוג תורה – אתה מכניס את המדינה לחשכה.
- אבל אם אתה עוטה חיג’אב בכיתה – אתה מופת של חופש בחירה.
האבסורד הגדול?
שהמדינה היהודית היחידה בעולם – היא גם היחידה שבה המילה "יהדות" נחשבת לחשודה.
ושהמילה "מסורת" מעוררת יותר התנגדות מאשר "שריעה".
ולסיום, כלל ברזל:
כשאומרים לך "שומרים על הפרדה בין דת למדינה" – בדוק אם זה חל על כל הדתות, או רק על שלך.
כי הדתה היא לא הסכנה האמיתית.
הסכנה היא כשבשם הסובלנות – אתה נדרש לוותר על עצמך.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
