"יתקוף או לא יתקוף, זו השאלה"
על ההתלבטות הקיומית אם טראמפ יתקוף באיראן – ולמה כולם כבר חיים בספוילר
יש שאלות שהאנושות חוזרת אליהן שוב ושוב.
יש או אין אלוהים.
מה נאכל הערב.
והאם דונלד טראמפ הולך לתקוף באיראן – או רק לצייץ על זה כאילו כבר עשה.
ברגע שטראמפ חוזר למרכז הבמה, השאלה הזו קופצת כמו פרסומת שלא ביקשת ביוטיוב:
בלתי נמנעת, רועשת, וגורמת לכולם לעצור רגע ולהגיד – רגע, זה באמת קורה עכשיו?
כי טראמפ הוא לא עוד נשיא.
הוא ז'אנר.
טראמפ כמצב תודעתי, לא כמדיניות
הטעות הראשונה של פרשנים, דיפלומטים וסתם אנשים עם חליפות יקרות, היא לנסות לנתח את טראמפ בכלים רגילים.
מאזן אימה, דוקטרינות, שיקולים אסטרטגיים, עלות-תועלת.
טראמפ לא עובד ככה.
הוא לא שואל "מה המחיר".
הוא שואל "איך זה נראה".
תקיפה באיראן, עבור טראמפ, היא לא רק מהלך צבאי.
זו כותרת.
זו תמונה.
זה רגע טלוויזיוני.
ובשביל אדם שחושב במונחים של רייטינג, לפעמים טיל מדויק שווה יותר ממסמך מדיניות בן 80 עמודים.
איראן: האויב המושלם לנשיא שאוהב דרמה
אם היית צריך לבנות אויב אידיאלי לטראמפ במעבדה – היית מקבל את איראן.
משטר דתי.
רטוריקה אנטי-אמריקאית.
סיסמאות מיושנות.
גנרלים עם זקנים ויומרות משיחיות.
וטילים שצועקים "אנחנו כאן, תראו אותנו".
איראן היא אנטי-טראמפית באסתטיקה שלה.
והאסתטיקה, אצל טראמפ, היא חצי מהקרב.
תקיפה באיראן מאפשרת לו להגיד:
"אני לא אובמה".
"אני לא ביידן".
"אני לא מדבר – אני עושה".
וזה מסר שטראמפ אוהב יותר מכל דבר אחר.
אז למה הוא עדיין לא תקף?
ופה מגיע הקאץ'.
טראמפ אולי אוהב דרמה, אבל הוא שונא מלחמות ארוכות.
הוא לא רוצה בוץ.
לא רוצה ארונות קבורה.
ובעיקר – לא רוצה להיתפס כמי שגרר את אמריקה לעוד "הרפתקה מזרח-תיכונית".
הוא רוצה אגרוף, לא מלחמה.
סצנה, לא סדרה.
פרק מיוחד, לא עונה שלמה.
ולכן הדילמה האמיתית היא לא "האם לתקוף", אלא:
האם אפשר לתקוף – ולהישאר נקי.
ישראל באמצע: הקהל שמכיר את הסיפור בעל פה
ובזמן שוושינגטון מתלבטת, ישראל יושבת ביציע ואומרת לעצמה:
"ראינו את הסרט הזה כבר".
אנחנו יודעים איך זה עובד.
איומים.
כותרות.
דליפות.
ואז – או כלום, או משהו קטן שמוצג כמשהו גדול.
ישראל לא שואלת אם טראמפ מסוגל לתקוף.
היא שואלת אם הוא יתעורר בבוקר הנכון, במצב הרוח הנכון, עם הכותרת הנכונה מול העיניים.
כי עם טראמפ, לפעמים ההיסטוריה מוכרעת בין קפה ראשון לשני.
והאיראנים? משחקים את המשחק הכי ישן
איראן, מצידה, עושה מה שהיא עושה תמיד:
מאיימת בלי להודות.
מתקדמת בלי להצהיר.
ומנסה למתוח את החבל עד המילימטר האחרון לפני קריעה.
הם בונים על דבר אחד:
שהמערב מדבר יותר משהוא פועל.
וטראמפ?
הוא האנומליה במשוואה.
כי הוא עלול, יום אחד, להחליט שהשקט הזה פשוט משעמם לו.
אז יתקוף או לא יתקוף?
התשובה הכנה?
אף אחד לא יודע.
כולל טראמפ.
אבל יש כלל אחד שעוזר להבין אותו:
אם הוא ירגיש חזק – הוא ישקול תקיפה.
אם הוא ירגיש חלש – הוא ישקול תקיפה.
אם יתעלמו ממנו – הוא כמעט בטוח ישקול תקיפה.
ההבדל היחיד הוא בעוצמה, בעיתוי, ובכמה ציוצים יקדימו את זה.
סיום אופטימי – ציני
בסופו של דבר, השאלה האמיתית היא לא אם טראמפ יתקוף באיראן.
אלא אם העולם כבר התרגל למצב שבו גורל אזורי נקבע לפי טמפרמנט של אדם אחד עם אגו בגודל יבשת.
ואם זה נשמע לכם מופרך –
ברוכים הבאים למאה ה-21.
קחו פופקורן.
תכבו התראות.
ותזכרו:
כשמדובר בטראמפ, השאלה היא אף פעם לא "אם".
רק "איך זה ייראה בטלוויזיה".
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
