אל תיגע בי, אני שומר/ת מצוות (וגם קצת עליך)
על שמירת נגיעה והסמליות שבה
יש רעיונות ביהדות שנשמעים למי שמביט מבחוץ כמו בדיחה פנימית שנמתחה יותר מדי זמן. שמירת נגיעה היא אחד מהם.
בעולם שבו אנשים מחליפים נוזלים לפני שמחליפים שמות משפחה, היהדות קמה ואומרת: “חביבי, קודם תכיר, אחר כך תתאפק, ורק בסוף – אולי – תיגע”.
זה נשמע עתיק, זה נשמע מוזר, וזה נשמע בדיוק כמו משהו שהיה צריך להיכחד יחד עם טלפון חוגה. ובכל זאת – הרעיון הזה מחזיק, שורד, ואפילו מעצבן בקביעות את מי שחושב שהחיים הם אפליקציה עם כפתור Skip Intro.
שמירת נגיעה אינה “פחד ממין”, כפי שאוהבים לצייר אותה, אלא פחד מאיבוד משמעות. זו מערכת חוקים שנולדה מתוך חשד עמוק מאוד באינסטינקט האנושי: אם תיתן לו יד – הוא ייקח גוף, לב, ולעיתים גם חצי מהסלון בגירושין.
היהדות, בניגוד לתרבות המערבית המודרנית, מעולם לא סמכה על הדחף כמצפן מוסרי. להפך – היא התייחסה אליו כאל סוס פרא: חזק, יפה, שימושי, אבל רק אם מחזיקים קצר.
הנגיעה כקיצור דרך – והאיסור כעקיפה
העולם המודרני אוהב קיצורי דרך. למה לדבר אם אפשר לגעת? למה להקשיב אם אפשר להתרשם פיזית? הנגיעה הפכה לשפת אם: חיבוק, ליטוף, “כימיה”, “זרימה”.
שמירת נגיעה מגיעה עם שלט גדול: הכביש הזה סגור – סע דרך השכל. לא כי הנגיעה רעה, אלא כי היא יעילה מדי, היא עוקפת את המילים, מדלגת מעל המורכבות, ומדליקה אורות שמקשים לראות מה באמת עומד מולך.
יש כאן אירוניה יהודית קלאסית: היהדות לא אוסרת על מין – היא מקדשת אותו. אבל כדי לקדש משהו, צריך קודם להפסיק להתייחס אליו כאל מוצר מדף.
שמירת נגיעה היא כמו עטיפה עבה מדי על מתנה יקרה: מעצבנת, מעכבת, אבל גורמת לך להבין שיש פה משהו ששווה לפתוח לאט.
המרד השקט נגד תרבות ה“הכול עכשיו”
במובן עמוק, שמירת נגיעה היא אקט אנטי-תרבותי. היא יורקת בפרצוף של תרבות הסיפוק המיידי.
בזמן שהעולם צועק “אם בא לך – תעשה”, היהדות לוחשת “אם בא לך – תחכה”. וזה אולי המסר הכי חתרני שיש.
לא שמרני, לא דתי, אלא חתרני ממש. בעולם שבו הגבולות נתפסים כדיכוי, היהדות מציעה גבול כבחירה מודעת. לא כי אסור ליהנות, אלא כי הנאה בלי הקשר היא רעש לבן.
הציניות היפה היא שהחברה שמטיפה הכי הרבה ל”חופש מיני” היא גם זו שמתלוננת על ניכור, בדידות, וחוסר אינטימיות.
שמירת נגיעה, במפתיע, מבינה משהו שפסיכולוגים מגלים מחדש כל עשור: אינטימיות נבנית מהיעדר, לא מעודף. מהציפייה, לא מהשחיקה.
לא נוגעים – אז מדברים (אוי ואבוי)
העונש האמיתי של שמירת נגיעה הוא לא היעדר המגע. הוא החובה לדבר. להכיר. לשאול שאלות לא סקסיות כמו “איך אתה רב?” או “מה אתה עושה כשקשה?”.
בלי הנגיעה כמשכך כאבים, אתה נאלץ להתמודד עם האדם שמולך כמו שהוא – לא כמו שהוא מרגיש בידיים.
וזו אולי הסיבה העמוקה להתנגדות החילונית-ליברלית לרעיון: שמירת נגיעה חושפת עד כמה אנחנו משתמשים במין כפלסטר רגשי.
היהדות, באכזריות חיננית, מורידה את הפלסטר ואומרת: עכשיו תראה אם זה באמת עובד גם בלי.
שמירת נגיעה כבדיקת סבלנות – ובעיקר אופי
בסוף, הסמליות של שמירת נגיעה אינה מינית אלא מוסרית. זו בדיקה של שליטה עצמית, של כבוד, של היכולת לומר “לא עכשיו” גם כשכל הגוף צועק “כן”.
בעולם שמבלבל בין חופש לבין חוסר ריסון, היהדות מתעקשת להזכיר: חופש אמיתי הוא היכולת לא להיות עבד של הדחף.
וכאן מגיע הטוויסט היהודי הקלאסי: כל זה לא נועד לבטל את המין – אלא להפוך אותו לשווה משהו. לא עוד אקט, אלא אירוע. לא עוד צריכה, אלא ברית.
כן, זה נשמע דרמטי. כן, זה מעצבן. וכן – זה עובד הרבה יותר ממה שמוכנים להודות.
אז בפעם הבאה שמישהו יגלגל עיניים וישאל “מה הקטע עם לא לגעת?”, אפשר לענות בפשטות: זה לא פחד ממין, זה חשד עמוק בכך שדברים טובים מדי, בלי גבולות, נוטים להיגמר רע.
היהדות, כהרגליה, מעדיפה לעצבן אותך עכשיו – מאשר לנחם אותך אחר כך.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
