איך האיש עם הטוויטר החזיר היגיון לעולם מוכה פרוגרסיביות, טרור ודיקטטורות

יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מבין שהבעיה איננה מי שנכנס לחדר – אלא מה קרה לחדר הרבה לפני שהוא הגיע.
דונלד טראמפ לא יצר עולם משוגע. הוא פשוט נכנס לעולם שכבר היה בשלב שבו האו״ם מגנה דמוקרטיות, בית הדין בהאג שופט מדינות שמגינות על עצמן, ודיקטטורים זוכים לחיבוק חם כי הם "אותנטיים תרבותית".

ובתוך כל זה – טראמפ, האיש עם השיער שנראה כמו תוצאה של ויכוח בין רוח ים למסרק, הופך, באירוניה היסטורית כמעט אכזרית, לקול של שפיות בסיסית.

לא שפיות אלגנטית.
לא שפיות מנומסת.
שפיות של: "רגע, אתם שומעים את עצמכם?"

קרקס כמראה לחברה – ולפעמים המראה משקפת פנים שלא הכרת

האמת שבין אם תאהבו אותו או לא – טראמפ גרם לאמריקאי הממוצע, ובעצם לכולנו לעשות דבר שנשכח בעולם המודרני:

להסתכל על עצמנו במראה.
ולפעמים לצחוק.
ולפעמים לבכות.
ולפעמים לשאול למה לעזאזל רפואת הנפש לא בחבילות ההנחות של אמזון.

השפיות שהעולם “מחזיר” כאן זה לא הוא – זו ההבנה שהייתה לנו בעיה מלכתחילה. טראמפ הוא הסמן שמראה כמה קווים אדומים כבר דהו.

טראמפ נגד התקינות – איפה השפיות שבאמת חשובה?

בעולם שבו כל מילה נסקרה בדקדוק של הפרלקטיקה והאלגברה החברתית, טראמפ פשוט דובר. אולי לא נכון, אולי לא חינוכי – אבל הוא מדבר. בעידן של חוסר אמון, לפעמים פשוט לדבר הוא רמז ראשון לשפיות שחוזרת.

האם זה טוב? לא תמיד. האם זה מחזיר אותנו לשפיות של פעם? בטח שלא – כי אפילו “השפיות של פעם” הייתה בעייתית.

הפרוגרסיביות – כשהשכל הישר הוגדר כהסתה

העולם בעשורים האחרונים עבר תהליך מוזר:
אם פעם שפיות הייתה לדעת להבדיל בין טוב לרע, היום היא לדעת להבדיל בין 72 מגדרים – ואז להתנצל שלא זיהית את ה-73.

טראמפ לא נלחם בפרוגרסיביות כי הוא "שונא".
הוא נלחם בה כי היא הפסיקה להיות אידיאולוגיה והפכה לדת – עם כוהנים, חרמות, טקסי וידוי ציבוריים וקורבנות אדם (בדרך כלל בטוויטר).

ובמקום שבו כל אמירה ברורה נחשבת "אלימות", טראמפ עשה את הבלתי נסלח:
אמר דברים פשוטים.

• גבול זה גבול
• מדינה אמורה להגן על אזרחיה
• טרוריסט הוא טרוריסט גם אם הוא לובש נראטיב
• נשים הן נשים, גברים הם גברים, והאמת – לא זקוקה לאישור מהאו״ם

זה לא ריאקציונרי.
זה ריאליזם שפוי בעולם שהתמכר לאשליות.

האו״ם – מועדון שמגנה את הכבאי ומחבק את המצית

אם היית בונה היום מוסד בינלאומי על פי התנהלות האו״ם, הוא היה נראה כך:
פורום שבו מדינות שמדכאות נשים, כולאות עיתונאים ומוציאים להורג הומואים – יושבות בוועדות זכויות אדם.

זה לא באג. זו השיטה.

טראמפ היה מהראשונים שאמרו בקול רם את מה שכולם לוחשים:

האו״ם לא נכשל.
הוא פשוט הפסיק לנסות.

כשהוא קיצץ תקציבים, יצא מארגונים צבועים וסירב לשחק את משחק ה"כולנו אשמים" – הוא לא פגע בסדר העולמי.
הוא חשף שהוא כבר מזמן קרס.

בעולם נורמלי, מוסד בינלאומי אמור לעמוד מול טרור ודיקטטורות.
בעולם שלנו, הוא עומד מול מי שמעז להגן על עצמו.

וטראמפ?
הוא סירב להשתתף בפארסה.

בית הדין הבינלאומי בהאג – הצדק כקרקס נודד

יש משהו מרשים ביכולת של בית הדין בהאג:
הוא מצליח להיות "בינלאומי", "משפטי" ו"מוסרי" – בלי להטריד את עצמו בעובדות.

דיקטטורים? מורכבים.
ארגוני טרור? תוצר של מצוקה.
דמוקרטיות שנלחמות על חייהן? בעיה.

טראמפ הבין מוקדם שבית הדין הזה לא מחפש צדק – הוא מחפש איזון מזויף.
וכשאתה משווה בין רוצח סדרתי לבין מי שמנסה לעצור אותו – אתה לא ניטרלי.
אתה שותף.

ההתנגדות של טראמפ להאג לא הייתה אנטי-משפטית.
היא הייתה אנטי-אבסורדית.

טראמפ מול הטרור – סוף לעידן התירוצים

בעידן שלפני טראמפ, המאבק בטרור נראה כמו טיפול זוגי:

• "בואו נבין את הכאב של דאעש"
• "אולי חמאס פשוט צריך הקשבה"
• "הבעיה היא לא הטרור, אלא התגובה אליו"

ואז הגיע טראמפ עם גישה חדשה, רדיקלית, כמעט מהפכנית:

טרור צריך לפחד.
לא להיות מובן.

בלי נאומים ריקים, בלי רגשות אשם קולוניאליים, בלי סימפוזיונים על "שורשי האלימות".
רק מסר פשוט:
מי שתוקף אזרחים – ישלם מחיר.

ובאופן מוזר, בעולם שבו הכול הפוך – זה נחשב קיצוני.

הדיקטטורות – כשכולם רעדו, טראמפ לחץ ידיים (בחוכמה)

מבקריו אוהבים לטעון שטראמפ "התחבב על דיקטטורים".
האמת הרבה יותר פשוטה – והרבה פחות נוחה:

הוא הבין שהם קיימים.
ושהעמדת פנים מוסרית לא מזיזה טנקים.

במקום הרצאות ריקות, הוא הביא אינטרסים.
במקום סיסמאות – כוח.
ובמקום נאיביות – עסקה.

זה לא רומנטי.
זה לא יפה.
אבל זה עובד.

טראמפ לא החזיר את השפיות – הוא הזכיר לנו מה היא

הממתינים לשפיות ב-2026 מסתכלים על טראמפ כמו על מראה. אבל המראה הכי גדולה היא לא הוא – זו תגובת העולם אליו. אולי השפיות לא חזרה, אלא פשוט קיבלנו תזכורת – השפיות אף פעם לא הייתה משהו מוחלט.
טראמפ לא המציא עולם שפוי.
הוא פשוט העז לומר שהמלך עירום, שהאו״ם איבד כיוון, שהאג הפך לבדיחה, ושהטרור לא זקוק לפסיכולוג – אלא להרתעה.

בסופו של דבר, טראמפ לא מחזיר לעולם שפיות – הוא משקף את המשבר שלנו בשידור חי, עם תוספת פופ-קורן. והשאלה האמיתית היא לא אם הוא מחזיר את השפיות – אלא האם אנחנו, כקוראים, כצופים וכחברה, מסוגלים לצחוק, לחשוב ולשאול שאלות גם כשכל העולם נראה כמו פרק פיילוט של ריאליטי פוליטי.

בעולם שבו כל אמת נחשבת פגיעה,
כל גבול נחשב גזענות,
וכל הגנה עצמית נחשבת פשע –

הופיע אדם אחד, לא עדין, לא מנומס, לא אלגנטי –
ואמר:

די.

ולפעמים, בעולם משוגע,
זה הדבר הכי שפוי שיש.