🎒 מה מנסים למכור לילדים שלנו בבתי הספר ?
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
פעם, כשההורים שלנו למדו בבית הספר, היה ברור:
המורה הוא סמכות.
המנהל – מפחיד.
והספרים – מלאים בעובדות.
היום?
המורה הוא "מנחה לתהליך אישי".
המנהל הוא “שותף פדגוגי להעצמה קהילתית”.
והספרים… טוב, נניח רק שאם בן גוריון היה רואה את ספר ההיסטוריה של כיתה ה', הוא היה קם לתחייה רק כדי לצרוח "מה זה השטויות האלה?!"
לומדים חשיבה ביקורתית – כל עוד היא לא מופנית למערכת
ילד מרים יד בכיתה ואומר:
"סליחה, אבל למה אנחנו לא לומדים גם על הצדדים החיוביים של ההתנחלויות?"
המורה מחייכת בעצבנות, אומרת:
"אנחנו לא נכנסים לפוליטיקה."
חמש דקות אחרי זה – שיעור על "הכיבוש", "מחסומים", ו"פערים בין לאומים".
אבל זה לא פוליטיקה, כן?
זה "חינוך לזכויות אדם".
מערכת החינוך רוצה לייצר אזרחים חושבים – כל עוד הם חושבים בדיוק כמוה
תלמיד אומר:
"אני מרגיש יותר גבר, אז אני לא רוצה לקרוא לעצמי תלמידה."
המורה מיד נעמדת על הרגליים האחוריות:
"אנחנו חייבים לכבד את הזהות של כל אחד!"
אבל כשילדה בכיתה ט' אומרת:
"אני מרגישה שיש ערך בשמירה על מסורת, משפחה ונאמנות לעם ולארץ" –
התגובה היא בדרך כלל משהו בין הרמת גבה, שתיקה מביכה, או משפט בנוסח:
"כן… אבל חשוב שגם תדעי להיחשף לעמדות אחרות."
ערכים אוניברסליים? תלוי של מי הם
במערכת החינוך של היום יש המון ערכים –
שוויון, צדק, פלורליזם, הכלה.
אבל תנסה לדבר על ציונות כערך –
פתאום אתה קיצוני.
תנסה לדבר על שירות בצה"ל כערך –
יש מי שיראה בזה כפייה.
תנסה לומר שעם ישראל הוא עם אחד ולא אוסף מיקרו-קבוצות –
אוי ואבוי, אתה מוחק זהויות.
במילים אחרות:
אם אתה בעד לכבד את כל הערכים – אתה בסדר.
אבל אם אתה חושב שיש גם היררכיה בין ערכים?
אתה כבר "בעיה".
החינוך הפך למוצר – ואתה לא הלקוח
זוכרים שפעם היו קוראים לזה "מערכת החינוך"?
היום זה "שדה חינוכי" או "מרחב למידה משתנה".
תלמיד לא מקבל ציונים – הוא "עובר תהליך".
הורים לא מעורבים – הם "אתגר".
ומה מלמדים בפועל?
שהכול יחסי.
הכול מורכב.
הכול פתוח לדיון.
רק אל תעז להגיד משפט פשוט כמו:
“עם ישראל הוא העם של הארץ הזאת.”
ומה עושים כששואלים שאלות שלא נוח איתן?
אם תלמיד יגיד:
“למה לומדים על אסלאם, אבל לא על יהדות?”
המורה תבהיר ש"אנחנו בעד פתיחות לדתות".
אם תלמיד ישאל:
“למה מציינים את יום זכויות האדם, אבל לא את יום שחרור ירושלים?”
התשובה תהיה: "אנחנו משתדלים להיות אוניברסליים, לא פוליטיים".
אבל כולם יודעים:
יש פוליטיקה אחת שכן מותרת.
פוליטיקה מתקדמת.
נאורה.
כזאת שנושאת את עצמה כמו פקח חינוכי עם אג'נדה של משרד הפרסום של האו"ם.
המסקנה: ילד לא נולד בלי זהות – אבל אפשר לטשטש לו אותה יפה מאוד
אם לא תתערב,
אם לא תשאל,
אם לא תדבר עם הילדים שלך בבית –
הם יחזרו מהכיתה עם המון ידע על זכויות קהילתיות באמזונס,
אבל בלי שמץ של מושג מי היה ז’בוטינסקי,
למה אנחנו שרים התקווה,
ומה ההבדל בין מדינת ישראל לבין עוד רפובליקת בננות עם דגל יפה.
אז מה עושים?
- שואלים את הילדים מה למדו.
- מבקשים לראות את הספרים.
- לא מתביישים להתווכח – גם עם המורה.
- ובעיקר: מחזירים את הזהות הביתה.
כי אם אנחנו לא נלמד את הילדים שלנו מי הם,
יהיו אחרים שישמחו ללמד אותם מי הם לא.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
