מה מנסים למכור לנו בשם “דו־קיום” – כשאתה נותן יד, והם מחביאים סכין?
כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב
יש מילים שכולן דבש.
“דו־קיום” למשל – נשמעת כמו פרסומת לבמבה אורגנית: רכה, מתוקה, מחבקת.
אבל כמו כל פרסומת – גם כאן מישהו שוכח לקרוא את האותיות הקטנות.
מה זה בעצם “דו־קיום”?
על הנייר: שני עמים, שתי תרבויות, חיים יחד בכבוד.
בפועל: צד אחד מבשל חומוס, הצד השני מתכנן פיגוע.
אבל אם אתה מעז לשאול שאלות – אתה מיד חשוד ב"גזענות", ב"חוסר תקווה", או גרוע מזה – ב"היעדר רגישות מגדרית־לאומית־מרחבית".
סצנה קלאסית:
- אתה: יוזם מפגש “אחווה בין דתית”.
- הוא: בא, מחייך, מביא מגש כנאפה – ואז משתף סרטון של נאסר א-דין א-שמי קורא להשמיד את הציונים.
אבל אתה? אתה ממשיך לחייך. כי "אסור להכליל", ו"השלום מתחיל בי".
(אולי. אבל הפיגוע – מתחיל בו.)
מתי דו־קיום נהיה קוד לכניעה רגשית?
- כשמזמינים אותך ל"שיח פתוח" – ואתה מגלה שאתה רק מאזין.
- כשדורשים ממך “להכיר בכאב” – אבל שלך? זה פוליטי מדי.
- כשמוחקים את סמלי הזהות שלך כדי "לא לעורר מתחים" – ובמקביל תולים דגל פלסטין בכניסה לאירוע.
- כשאתה אמור “לגשר” – אבל רק מצופה ממך לזחול.
כי דו־קיום אצלנו זה ככה:
| צד א' | צד ב' |
|---|---|
| מוחק את הזהות היהודית | דורש הכרה בזהות לאומית |
| מבקש פיוס | מציע "שיבה" |
| משלם חשבון | שורף אוטובוס |
| סולח | מצלם |
| שותק | צועק "מהר אל־קודס" |
והכי אירוני?
דו־קיום אמיתי דווקא קורה כל יום – בקניון, בבית החולים, באתרי בנייה.
אף אחד לא מצלם את זה, אף אחד לא נותן לזה פרסים.
אבל כשזה כן קורה – זה כי אנשים פשוט חיים. לא בגלל סדנאות, אלא למרות כל הסדנאות.
דו־קיום לא צריך חמישה מרצים ומעגלי הקשבה, אלא שני אנשים שלא דוקרים אחד את השני.
אז למה בכל זאת ממשיכים למכור לנו את זה?
כי זה מצטלם יפה.
כי זה עושה נעים באוזן בשגרירויות זרות.
כי קל יותר לדמיין "דו־קיום" עם כיבוד קל – מאשר להודות שיש פה סכסוך זהות, דת, ולאום.
ולך, בינתיים, נשארים עם התחושה שדו־קיום זה כמו דיאטה – כולם מדברים עליה, אף אחד לא באמת עושה אותה נכון.
ומה כן?
- להכיר בכך שלא כל רצון טוב נגמר בחיבוק. לפעמים הוא נגמר בצפירה.
- לשים גבולות – גם בדו־קיום. לא כל מפגש שווה את הסיכון.
- לזכור: לחיות ביחד – זה לא אומר למחוק את עצמך כדי לא להפריע לאחר.
- ולשאול את השאלה הפשוטה: אם אני מוותר על הזהות שלי בשם "דו־קיום", למה הצד השני אף פעם לא מוותר על כלום?
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
