מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה?
נקודת מבט מפוכחת על הפולחן הקדוש של "הסכם השלום"

כל כמה שנים מופיע איזה מנהיג עם שיער כסוף, פרס נובל בכיס האחורי ונוצת יונה נעוצה לו בדש – ומכריז בקול חגיגי: "שלום בימינו!". התקשורת מוחאת כפיים, השמאל שר שירי הלל, ומגישי החדשות נעמדים דום כמו בטקס יום הזיכרון – רק בלי ההבנה שמה שבא אחרי זה זה לא שלווה, אלא בדרך כלל עוד סיבוב של דם ואש ותמרות עשן.

הרי מהו "הסכם שלום" במזרח התיכון? שעתוק של הפנטזיה האירופית לעולם שאין בו אויבים – רק אי-הבנות שנפתרות בנשיקות, חיבוקים ועמודים אינסופיים של סעיפים משפטיים שהצד השני לא מתכוון לכבד. הסכמי השלום, על פי אותו חזון, הם חוזים עם מציאות שלא קיימת – ניירות שמנסים לצייר עולם שלא מוכן להיוולד. והנייר, כמו תמיד, סובל הכל.

כל הסכם שלום הוא בעצם… הפסקת אש עם יחסי ציבור

נתחיל בעובדות. הסכם אוסלו לא הביא שלום. הוא הביא את הסכינאות לירושלים, את הפיגועים לאוטובוסים, ואת יאסר ערפאת לרמאללה עם מדים שחורים ותחושת שליחות. הסכם השלום עם לבנון משנות ה-80 לא שרד שבוע, אבל מי סופר. גם ההתנתקות – שאמנם לא נקראה "הסכם שלום" אלא "מהלך חד-צדדי אמיץ" – לא הביאה אף מכתבת שלום, אלא טילים על שדרות, על אשקלון, ואחר כך על תל אביב.

ואם נלך עוד אחורה – הסכם השלום עם מצרים? כן, זו המדינה שמכרה לנו את "השלום הקר" עם קרח יבש. כל עוד ארה"ב משלמת, יש שלום. אבל ביום שבו וושינגטון תוריד את ההמחאות, גם הנייר של קמפ דייוויד יישרף יחד עם הדגלים בשגרירות.

-- פרסומת --

מה מוכרים לנו?

מוכרים לנו תקווה. קוסמית, מעורפלת, פואטית. שלום הוא מותג, לא מטרה. מילה מנחמת שעוטפת את המציאות כדי שנרגיש שאנחנו לא חיים בין אויבים אלא בין "פרטנרים פוטנציאליים". זה מנגנון שיווקי של תקשורת, של ממשלות שרוצות להיראות טוב באו"ם, ושל יועצים פוליטיים שמכוונים לנאום בפרס נובל – לא לתוצאה בשטח.

הבעיה? כשאתה מוכר אשליה, אתה צריך לחדש את האשליה כל הזמן. אז מביאים הסכם חדש, עוד טקס, עוד לחיצת יד עם מחבל מחייך. ושוב הציבור מתפתה – עד שבאים הפיצוצים. ואז, במקום להודות בטעות, אומרים לנו: השלום נכשל כי לא ניסינו מספיק. כלומר: קנינו אייפון בלי סוללה, והוא לא עבד, אז כנראה צריך לקנות אותו שוב – רק בלי מצלמה.

השלום כקרש קפיצה למלחמה

הסכמי שלום אמיתיים חותמים בין מנצח למפסיד. כמו שגרמניה חתמה עם בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. לא "שלום של שוויון", לא "תן וקח", אלא חד-צדדי, מובס, מחוייב. אצלנו? אנחנו חותמים על שלום עם מי שלא הפסיד, לפעמים אפילו עם מי שניצח אותנו תודעתית. אנחנו נותנים נשק, שטח, חשמל, מים, וכמובן – לגיטימציה – תמורת חתימה של מישהו שבקושי שולט בכפר שלו.

וכשנותנים ככה, בלי תנאים של ניצחון, יוצרים פרדוקס: הצד השני מריח חולשה, מתחמש, מתארגן – ואז תוקף. כי מבחינתו, הסכם שלום הוא הפסקת אש להתארגנות מחדש. בדיוק מה שעשתה חמאס אחרי ההתנתקות. בדיוק מה שעשתה הרשות אחרי אוסלו. ואם נהיה כנים – זה גם מה שאיראן הייתה עושה אם היינו חותמים איתה על הסכם "שלום גרעיני" ברוח עידן אובמה.

למה זה עובד עלינו כל פעם מחדש?

כי אנחנו עם של גלותיים עם נטייה להאמין שהעולם "יתקן את דרכו". כי אנחנו רוצים להיות אהובים. כי יש בנו צורך עמוק להיות חלק מהמועדון האירופי הנאור – למרות שאנחנו חיים בלב ג'ונגל מזרח תיכוני. ולכן, כל עוד יבוא נשיא אמריקאי חדש עם נאום על תקווה, תמיד יימצא אצלנו מישהו שיגיד: הנה, אולי הפעם זה יעבוד.

אבל לא. זה לא יעבוד, כי זה לא נועד לעבוד. לא במציאות שבה החמאס מחנך ילדים לרצוח יהודים, שבה איראן רוצה למחוק אותנו מהמפה, ושבה חלק גדול מהעולם הערבי עדיין חושב שהציונות היא סטייה היסטורית.

לסיכום – "הסכם שלום" הוא לפעמים שם קוד להפסקת אחריות

הבעיה אינה בשלום. הבעיה היא באמונה התמימה שהסכם יכול לייצר שלום. שלום לא עושים עם אויבים שלא רוצים שלום – אלא עם אויבים שכבר הפסיקו להיות אויבים. ובינתיים, אולי נחליף דיסק ונשקול להסכים על אמת אחרת: שלום עושים עם מקלות – ולא רק עם גזרים עטופי סרט.

אם מישהו באמת רוצה שלום – שיביא שקט, לא תעודות. כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע".