גן הילדים במקלט – המקום הכי קולני בשעת חירום

יש רגעים במלחמה שבהם אתה תופס את עצמך שואל:
"איך בכלל הגעתי לפה?"
ואז אתה מבין שאתה לא באוקראינה, לא באפגניסטן, לא בבונקר של צבא – אתה במקלט של גן חובה, עם שלושים ילדים, ארבעה בימבות, קופסה של בצק צבעוני, וטייפ שמנגן גרסה מקאברית של "רכבת ההפתעות".

ברוכים הבאים לגן בזמן חירום – המקום שבו אין אויב ברור, רק ילדים עייפים, הורים מזיעים, וגננת אחת גיבורת-על עם יכולות אלתור של מפקדת סיירת.

ממ"ד זה השם הרשמי. הילדים קוראים לזה "חדר הצעקות"

מהרגע שנשמעת האזעקה והגננת צועקת "כולם למקלט! עם נעליים, בלי קיפקופים!" – מתחיל מבצע לוגיסטי שמביך אפילו את פיקוד העורף.

הילדים נעים בריצה אל תוך החלל הסגור, כל אחד סוחב איתו:

• תרמיל של סמי הכבאי
• קופסת ביסקוויטים של אמא
• בקבוק מים עם מדבקה של ספיידרמן
  (שכמובן יישפך תוך שלוש דקות על הילדה היחידה שלבשה לבן)

הורים במקלט – יצור אנושי במצב הישרדות

יש שתי גישות של הורים:

-- פרסומת --

1. אלה שמגיעים למקלט תוך 11 שניות עם ציוד מוכן מראש, לוח פיקוד משפחתי, ואפליקציה שמנטרת חמצן.
2. ואלה שנכנסים באטרף עם פיג’מה, כפכף אחד, ולפלאפון אין קליטה אז הם פשוט בוהים בקיר בשתיקה מוחלטת.

ובתווך – ההורים שנשארו לעבוד מהטלפון, אבל עושים כאילו הם רק "בודקים מיילים", בזמן שהם גוללים את טוויטר באובססיביות.

הגננת – מג"בניקית עם קשת לשיער

למי שתהה – גננת בזמן חירום היא כוח טבע.
היא יודעת לארגן 30 ילדים במעגל תוך דקה, לגרום להם לשיר שירי תנועות כדי שלא יקשיבו ליירוטים, ובמקביל לשדר להורים "הכול בשליטה", גם כשהילד מנגב חומוס על הקיר.

וכשהגננת אומרת "עכשיו נעשה יצירה של כיפת ברזל מפלסטלינה!" – הילדים לא שואלים שאלות.
הם יוצרים.
כי הגננת, בניגוד לחדשות – תמיד אומרת את האמת המרגיעה.

הילדים עצמם – מאסטרים של נורמליזציה

אם מישהו יודע איך להפוך מלחמה למשחק, זה הילדים.
תוך חמש דקות, כבר יש קבוצה שמשחקת ב"טילים וכיפות", עם חוקים משלהם, כובעים הפוכים כקסדות, ופק"ל הכולל תפוח ובמבה.
ילדה אחת מכריזה: "אני הרמטכ"לית!"
ואחרת עונה: "אז אני הכיפת ברזל!"

אין פחד. רק דמיון.
רק הדור החדש של ישראלים שיודעים לשלב ציור חמוד של בית עם שמיים, דשא ו… רקטה אחת בצבע אפור.

סיכום: גן הילדים במקלט הוא לא אסון – הוא נס קטן עם מדבקות

הוא מרעיש.
הוא דחוס.
הוא כאוטי.
אבל איכשהו, הוא המקום היחיד שבו צחוק של ילד וצרחות של משחק מצליחים להשתיק אזעקה.

כי מתחת לקרטון הבצק, מאחורי היצירות הגזומות והדמעות של ההורים – מתרחש שם משהו הרבה יותר חשוב ממיגון:
מתרחש חינוך לאופטימיות.
חינוך ל"חיים למרות".
חינוך של "יש מחר".

מתוך הסדרה: "שגרה תחת צבע אדום – החיים בצל מלחמה"