כשילדים שואלים שאלות של גדולים – ואין לך מושג מה לענות

הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה:

"אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
"ואם יש מקלט – למה אתה תמיד כל כך לחוץ?"
"ואם ניצחנו – אז למה כולם עצובים?"
"ולמה בכלל יש מלחמות אם כולנו רוצים שלום?"

והאינסטינקט הראשון שלי?
להגיד: "לך תראה בוב ספוג."

תשובות יש למבוגרים – אבל לא כאלה שילדים מבינים

כי איך תסביר לו ש"הרתעה זה עניין של תדמית", או ש"אנחנו בעידן גיאו-פוליטי מתוח" או ש"יש פה קונפליקט היסטורי עמוק עם שכבות נרטיביות מורכבות"?
הוא רק רוצה לדעת אם מחר יש גן.
ואם אפשר – בלי לרוץ לממ"ד באמצע ה"שלום כיתה א'".

"אמא, מה זה טילים חכמים? זה כמו טלפון חכם?"

אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז על החדשות.
ואני מבין משהו:
הם לא רוצים תשובה "נכונה".
הם רוצים לדעת שמישהו מבוגר, עם קול רגוע, מחזיק להם את היד ואומר:
"גם כשמפחיד – אני פה."

-- פרסומת --

אז אני עונה לו:

"כיפת ברזל שומרת עלינו. אבל לפעמים היא צריכה עזרה, אז אנחנו שומרים אחד על השני."

"אני לחוץ – אבל אתה לא צריך להיות. זו העבודה שלי. אתה תמשיך להיות ילד."

"ניצחנו – כי שמרנו אחד על השני. וזה מה שהכי חשוב. השמחה עוד תחזור."

"ולמה יש מלחמות? שאלה מעולה. אולי כשאתה תגדל, תמצא דרך שלא יהיו."

הם קולטים הכול – גם כשנדמה לנו שלא

הם לא תמיד שואלים, אבל הם שומעים הכל: את הדיון בוואטסאפ המשפחתי, את הלחישה על עוד נפילה, את המבט שאתה מחליף עם בת הזוג שלך כשיש אזעקה בלילה.
והם עושים מזה ציור.
או שאלה.
או שקט.

והשקט הזה – לפעמים חזק יותר מכל צפירה.

וגם להם יש תשובות

"מה אתה חושב שצריך לעשות כדי שלא תהיה מלחמה?"
הוא חושב רגע, ואז אומר:

"אם כולם היו משחקים בלגו במקום ברובים, אז לא הייתה מלחמה. אבל רק אם כל המדינות מסכימות על צבעים."

שמע, זה יותר קוהרנטי ממחצית מהדיונים בוועדת חוץ וביטחון.

מסקנה: לא צריך תמיד תשובה – רק אוזן, לב, וחיבוק אחד בטיימינג טוב

כי לפעמים, כשאין לך מושג מה לומר – תשתוק איתם.
תן להם יד.
תציע שוקו.
ותזכור: אם אתה מצליח לגרום להם להרגיש בטוחים – אפילו בלי להבין הכל – ניצחת את הקרב החשוב באמת.

-- פרסומת --