מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט

ברית הבלתי-מדוברים

בעולם הפוליטי הסוער של העשור האחרון, קשה למצוא דמויות שהצליחו לעורר רגשות כה חזקים – הערצה עזה או שנאה יוקדת – כמו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו.
שניהם כריזמטיים, שנונים, אסטרטגיים – ובעיקר, לא נשלטים.
לא על ידי הממסד, לא על ידי התקשורת, ולא על ידי מערכת המשפט.
וכששני מנהיגים כאלה מסרבים להתיישר עם ציפיות האליטה – מישהו, איפשהו, תמיד יחליט "למצוא עליהם משהו".

ולכן אין פלא ששניהם – ראש ממשלה בישראל ונשיא לשעבר בארצות הברית – מוצאים את עצמם יושבים על ספסל הנאשמים, לא בגלל פשעים – אלא בגלל עמדות.

תיק תפור, גרסת הבינלאומי

דונלד טראמפ, נשיא שלא שיחק לפי כללי הפוליטיקלי-קורקט, הפך ליעד מועדף של מוסדות שלטון שנבהלו מכך שהוא פשוט עשה את מה שהבטיח.
בנה חומה. נלחם בהגירה לא חוקית. עמד איתן מול סין. לא התבייש לומר "אמריקה קודם".

ובינתיים, בישראל – בנימין נתניהו הוביל את הכלכלה לשגשוג, הביא הסכמי שלום עם מדינות ערב, עמד בגאון מול איראן – והעז לדרוש רפורמות במערכת המשפט.
ברגע הזה, כמו במקרה טראמפ – החלה הספירה לאחור.

כי יש דבר אחד שמערכת ישנה לא סובלת – שיבוש הסדר הישן.
וכשהשיבוש מגיע עם תמיכה ציבורית אדירה, הדרך ל"אכיפה בררנית" ול"תיק פלילי" קצרה מאוד.

-- פרסומת --

משפטים עם ניחוח פוליטי

באמריקה, תובעים ממדינות דמוקרטיות הגישו כתבי אישום נגד טראמפ בדיוק כשנכנס שוב למרוץ לנשיאות.
צירוף מקרים?
בוודאי, כמו זה שחמישה יועצים משפטיים במדינת ניו יורק חשו לפתע צורך לבדוק את הדיווחים על פורנוסטאר… שמונה שנים אחרי.

ובישראל?
משפט נתניהו ממשיך להתנהל בקצב של פקס, עם הדלפות יזומות לכלי תקשורת, עדי תביעה שמתרסקים על הדוכן, והאשמות שמזמן הפכו לבדיחה ("קיבל סיגרים?! חס וחלילה!").

ואם יש משהו ששני המשפטים הללו משדרים – זה לא עמידה על טוהר המידות, אלא ניסיון לשבור את הרוח של מנהיגים שצוברים יותר מדי כוח מהעם – ופחות מדי מהמערכת.

הציבור מבין – ומשתכנע

מה קורה כשציבור שלם מבין שלא מדובר במשפט – אלא בניסיון סילוק?
הוא מתייצב.

אמריקאים רבים שראו בטראמפ דמות צבעונית בלבד, התחילו לזהות שהוא היחיד שלא משקר להם בפנים.
ישראלים שבעבר כעסו על ביבי בגלל פוליטיקה – מתחילים להבין שהמשפט נגדו גדול ממנו – הוא קרב על עתיד השלטון הייצוגי מול שלטון הפקידים.

שני המנהיגים הפכו בעיני רבים לסמלים.
סמלים של עצמאות, של חירות, של אומץ לומר את האמת גם כשהיא לא נעימה.
ובעיקר – של מי שלא מתקפל מול פרקליטות נחושה לרסק – לא צדקנית לרפא.

המערכת, נמאסת

בין אם זו וושינגטון או ירושלים – תחושת הזרות כלפי הממסדים מעולם לא הייתה חזקה יותר.
התקשורת איבדה אמינות. הפרקליטות איבדה איזון.
בתי המשפט – במקום להוות קו הגנה של חירות האדם – הפכו בעיני רבים לכלי במלחמה פוליטית.

כשטראמפ מדבר על "ציד מכשפות", הוא מקבל מחיאות כפיים.
כשטראמפ יוצא מאולם משפט עם חיוך – הציבור מבין שהוא לא מוותר.

וכשנתניהו עומד בבית המשפט, מנהל מדינה שלמה ומסביר בקול שקט שהוא לא מפחד – גם זה מעורר הערכה.
כי לא מדובר כאן באנשים שמנסים לברוח – אלא באנשים שמוכנים להילחם.

לא פרסה – אלא פרשת דרך

השאלה איננה האם טראמפ או נתניהו יזוכו.
השאלה האמיתית היא – האם הציבור יתעורר ויבין את המהות של מה שקורה כאן.

כי אם שני מנהיגים נרדפים על ידי מערכות שלטון רק בגלל שהם מייצגים אג'נדה עצמאית, זה לא סימן לבעיה אצלם – זה סימן שהשיטה עצמה לא סובלת מנהיגות שלא מתיישרת.

וזה, רבותיי, כבר לא עניין של ימין או שמאל.
זה עניין של שלטון העם – מול שלטון האליטות.

לא הם עומדים לדין – אנחנו

אם המשפטים נגד טראמפ ונתניהו יצליחו – המשמעות ברורה:
כל מנהיג שיבחר לומר את האמת, יעמוד לדין.
כל ניסיון לשנות את הסדר הישן – יענה בפלילים.
וכל אחד מאיתנו – ירגיש את המחיר בדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת.

אבל אם הם ינצחו – לא רק שהם ינצחו אישית,
אלא שזה יהיה גם ניצחון של התקווה, של האמת, ושל הציבור שלא מפחד מהממסד.

האזרח המודאג (אבל גם קצת משועשע)

האזרח הממוצע, גם באמריקה וגם בישראל, כבר לא יודע אם להאמין לפרקליטות, לחשודים, לעורכי הדין או לאיזה מם בטוויטר שמסביר הכול עם תמונה של ביבי מחופש לדרדס.
אבל דבר אחד הוא כן יודע:
שזה מצחיק.
ולפעמים – זה גם מטריד.
קצת מטריד לחשוב שאולי השיטה באמת לא יודעת להתמודד עם כריזמה ואותה יש לשני הגיבורים שלנו בשפע, היא נישאת מסביבם באוויר.

אז מי יותר קורבן?

שאלה לגיטימית לחלוטין:
מי עומד לדין יותר טוב? טראמפ או נתניהו?

מצד אחד, טראמפ שולט בנרטיב. גם כשהוא שותק – הוא משתלט על החדשות והוא לא שותק לרגע כמובן.
מצד שני, נתניהו שולט בזמן. המשפט נמשך כבר חצי נצח, וכל פעם שנדמה שהנה – מגיע רגע ההכרעה, מישהו שואל "אולי נלך על עסקת טיעון?" או "אולי נשקול חנינה ?"
ובינתיים – מדינה שלמה ממתינה לדרמה המשפטית כאילו זה "האח הגדול", רק בלי פרס.

אז מי מנצח?
כנראה זה שישרוד מספיק זמן כדי לטעון ש"העם בחר בי, ולא אכפת לו מה כתוב בכתב האישום".

שתי דמוקרטיות, ושני גיבורים הפוכים

טראמפ ונתניהו הם שני צדדים של אותו מטבע משונה.
אחד שובר את כללי המשחק בגלוי, השני מתחכם להם עם חיוך.
אחד שואג, השני מהנהן.
אבל שניהם מבינים את מה שרוב הפוליטיקאים שוכחים:
כשאתה הופך את המשפט שלך לסיפור – אתה לא צריך לנצח, אתה רק צריך לשרוד עד העונה הבאה.

כי בדמוקרטיה של 2025, אין גיבורים ואין נבלים – יש רק נרטיבים.
וטראמפ ונתניהו?
הם פשוט הכי טובים בתחום.

ולבסוף, כמו שפוליטיקאי טוב אומר כשהוא נזכר שיש נגדו כתב אישום:
"הזמן לדבר על זה עוד לא הגיע. אבל אני מוכן. ואני חף מפשע. ותודה על השאלה."

אז כן, אפשר לצחוק קצת על טראמפ, ולהתלוצץ על הכריזמה של ביבי.
אבל כדאי לזכור:
כשהמערכת מפחדת ממנהיג – אולי זה כי הוא מזכיר לה מי באמת הריבון.
ואם כך, טוב שיש מי שלא מתקפל.