הוויתור על הסיוע האמריקאי: כשהלקוח מפסיק להיות שבוי
מה באמת מפחיד את תעשיות הנשק האמריקאיות במהלך של ישראל
במשך עשרות שנים התרגלו תעשיות הנשק האמריקאיות לחשוב על הסיוע הביטחוני לישראל כעל סעיף מדיני. בפועל, מדובר היה במשהו הרבה יותר פשוט – חוזה מסחרי מובטח, עם דגל כחול-לבן עליו.
הודעת ישראל על כוונתה להיגמל בהדרגה מהסיוע האמריקאי אינה רעידת אדמה תקציבית בוושינגטון. 3.8 מיליארד דולר הם טיפה בים של תקציב הפנטגון.
אבל זו רעידת אדמה תודעתית:
כי לראשונה, אחד הלקוחות האיכותיים, היוקרתיים והנאמנים ביותר של תעשיות הנשק האמריקאיות מאותת – אנחנו כבר לא שבויים.
לא כסף גדול – לקוח מושלם
ישראל אינה לקוח רגיל.
היא לא קונה בגלל לוביסטים, ולא בגלל דילים פוליטיים. היא קונה כי היא נלחמת – הרבה – ומשתמשת בציוד שהיא רוכשת.
וזו בדיוק הסיבה שעסקה עם ישראל שווה הרבה יותר מהמספרים שעל הנייר:
- כל מערכת שנקנתה על ידי ישראל קיבלה חותמת “נבחן בקרב”
- כל פלטפורמה שנכנסה לשירות בצה״ל הפכה לפרסומת עולמית
- כל הצלחה מבצעית תורגמה להזמנות נוספות ממדינות אחרות
כשישראל קונה – העולם מסתכל.
כשישראל מפסיקה לקנות – העולם שואל למה.
סוף למעמד ה"ספק המועדף"
הסיוע האמריקאי יצר מציאות נוחה לתעשיות הביטחוניות בארה״ב:
לא תחרות חופשית, לא השוואת מחירים אמיתית, לא חשש ממכרזים פתוחים.
ברגע שהסיוע ייעלם בהדרגה, ייעלם גם היתרון המבני:
- ישראל תבחר לפי מחיר, התאמה וגמישות – לא לפי פוליטיקה
- חברות אמריקאיות ייאלצו להתחרות ראש בראש
- והכי בעייתי מבחינתן: הן יגלו שהן כבר לא לבד בשוק
זה לא אובדן של לקוח – זה אובדן של אזור נוחות.
מלקוח – למתחרה
הנקודה הרגישה ביותר עבור התעשיות האמריקאיות אינה אובדן מכירות לישראל, אלא מה שקורה אחר כך.
ברגע שישראל אינה כבולה להסכמי סיוע:
- היא חופשית לייצא מערכות מתקדמות ללא וטו אמריקאי
- היא חופשית להיכנס לשווקים שוושינגטון מעדיפה להחרים
- והיא חופשית להתחרות – גם מול חברות אמריקאיות – באותם מכרזים
וזה שינוי עומק:
ישראל לא רק מפסיקה להיות לקוח שבוי – היא הופכת לשחקן שמערער על ההגמוניה האמריקאית בשווקים הבינוניים והמתפתחים, שם לא קונים אידיאולוגיה – קונים פתרון שעובד ומגיע בזמן.
אובדן ההשפעה השקטה
עסקאות נשק הן לא רק כסף. הן כוח רך בתחפושת של מתכת.
כשמדינה קונה ציוד אמריקאי:
- היא מאמצת דוקטרינה אמריקאית
- היא נשארת תלויה בשדרוגים אמריקאיים
- והיא נשארת בתוך מערכת יחסים ארוכת טווח
כשהסיוע נעלם, גם ההשפעה הזו מתחילה להיסדק.
לא בפיצוץ – אלא בדהייה איטית, שקטה, בלתי הפיכה.
הבעיה האמיתית: תקדים
תעשיות הנשק האמריקאיות חוששות לא מישראל – אלא ממה שישראל מסמלת.
אם מדינה שמקבלת סיוע כבר חמישים שנה יכולה להחליט “די”,
מה ימנע ממדינות אחרות לשאול:
- למה אנחנו עדיין תלויים?
- למה אנחנו לא מפתחים לבד?
- ולמה אנחנו משלמים פרמיה על פוליטיקה?
ברגע שהשאלה הזו עולה – אין לוביסט שמחזיר אותה לבקבוק.
לא קריסה – אזהרה
המהלך הישראלי לא ימוטט את לוקהיד מרטין, בואינג או ריית׳יאון.
אבל הוא שולח מסר לא נוח:
עידן השליטה דרך סיוע הולך ומצטמצם.
בעולם שבו מדינות מחפשות עצמאות תעשייתית, וגיוון ספקים, והפחתת תלות –
היתרון האמריקאי כבר לא מובן מאליו.
ומי שלא מבין את זה עכשיו – יגלה את זה במכרז הבא שהוא יפסיד.
השורה התחתונה
ישראל לא פוגעת בתעשיות הנשק האמריקאיות בכוונה.
היא פשוט מפסיקה לשחק לפי חוקים שנכתבו כשלא הייתה לה ברירה.
וזה תמיד הרגע שבו הספק מגלה:
שהכוח האמיתי לא היה בנשק –
אלא בתלות.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
