הקרב על דעת הקהל – מי באמת בחזית?

ברחובות יש אזעקות, בגבול יש טילים, בצפון יש חיזבאללה, בדרום חמאס, במרכז פקקים – ובאולפנים? פאנלים. אותם פרשנים, אותם "מומחים", אותם "שומרי סף" – מנהלים קרבות קוסמטיים מול מצלמות HD, חמושים באיפור, מיקרופונים ושאגות מוסריות.

כי במדינה שלנו, בזמן מלחמה – לא רק טילים משוגרים באוויר, גם נרטיבים.
והנרטיבים? הם תמיד באים מאותה חבורה קבועה, עם אותה זווית, על אותה מדינה שהם "מאוד אוהבים", כל עוד היא נכנעת, מתנצלת, ומרימה דגל לבן בגאון.

לא מדווחים, אלא מתכנתים

פעם הייתה עיתונות. היום יש מערכת מסרים. התקשורת לא שואלת "מה קרה?", אלא "איך נספר את זה כדי שזה ישמע רע מצד אחד – ונאור מצד שני?"

בזמן שחיילים חופרים שוחות בגבול, כתבים בעורף חופרים לכולנו במוח.
לא שואלים למה ירו עלינו, אלא למה הגבנו. לא חוקרים איך נראית זוועה – אלא אם תגובתנו הייתה "מידתית".

למעשה, הם כל כך עסוקים בגינוי עצמי, שאפשר לחשוב שהם מגויסים… רק לא על-ידי צה"ל.

-- פרסומת --

האויב בתקשורת – "אמיר, תן לו להשלים משפט"

מה עושה עורך מהדורה כשיש מתקפה על תל אביב?

• מציג את ההרס?

• מראיין פצועים?

• מצטט את הרמטכ"ל?

לא ולא. הוא פותח בפאנל עם דוקטור מאוניברסיטה, עיתונאי מחו"ל ונציג של ארגון שמאל קיצוני שמסביר ש"האלימות נובעת מהייאוש".
לפעמים גם פלסטיני בטלפון מקלקיליה, רק כדי "להביא את הנרטיב הנוסף".

ובינתיים, תושב שדרות שמבקש להסביר שהוא לא ישן שלושה לילות –
"מפסיקים אותו בפרסומות. אמיר, תן לו להשלים משפט? אמיר?"

התקשורת כמייצרת חרדה – או שלווה, תלוי באיזה צד אתה

התקשורת אוהבת דרמה – אבל היא בוחרת בקפידה את הסוג:

• אם זה ירי על יישובים בדרום – זו טרגדיה.

• אם זו תגובה צבאית ישראלית – זו "הסלמה מסוכנת".

• אם נהרג אזרח ישראלי – "המתיחות גואה".

• אם נהרג מחבל – "נרשם הרוג פלסטיני".

ולמה חשוב לנסח את זה ככה? כי מישהו צריך להזכיר לצופה הבורגני מהמרכז שהוא אמור להרגיש לא נוח עם הניצחון. הרי זו לא מלחמה של טובים נגד רעים. זו "מציאות מורכבת".
ככה לימדו אותם בקורס תקשורת מתקדמת – מורכבות זה חשוב, כל עוד היא תמיד באשמתנו.

הרשתות החברתיות – שדה הקרב היחיד שנשאר לעם

למרבה המזל, בעידן האינסטגרם והטלגרם, העם כבר לא תלוי במה שגיא פלג החליט לשדר או במה שדנה וייס פירשה.
הסרטונים מהשטח מגיעים בלי פילטרים, בלי קריינות מתנשאת, בלי מניפולציה מוסרית.

אבל אל דאגה, גם כאן התקשורת מנסה להתערב:
מדווחים על "הסתה ברשת", על "התבטאויות קשות של ימין קיצוני", על "פוסטים שמחבלים במאמצים המדיניים".

או בקיצור: אם אתה כותב בפייסבוק שאתה לא מוכן לעוד הסכם שביתת נשק שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה – אתה קיצוני.
אבל אם אתה אומר שצריך להבין את האויב – אתה הומניסט.

בזמן שחיילים נלחמים – האולפן שומר על "איזון"

מי עוד זוכה לייצוג תקשורתי בזמן שהחיילים בשטח?

• ארגוני זכויות אדם – שמזדעזעים יותר מחור בקיר בעזה מאשר מפגיעה בגן ילדים בשדרות.

• חוקרים עם אוברדוז של מוסר אירופי – שמזהירים מ"הידרדרות מוסרית".

• חברי כנסת מהאופוזיציה – שמנצלים כל הפצצה כדי לירות עוד צרור נגד הממשלה, כאילו חמאס יושב בלשכת רה"מ.

כי בתקשורת הישראלית, אפילו כשצה"ל נלחם – תמיד צריך מישהו שיזכיר לנו שאנחנו אולי לא מספיק מוסריים.
עדיף לא לנצח חזק מדי. זה לא פוטוגני.

ומה קורה כשהמלחמה נגמרת?

ברגע שמסתיימות האזעקות – מתחילה הסדרה התיעודית.
כותרות כמו "האם הפצצנו יותר מדי?", "המחיר הנפשי של הילדים בעזה", "תחקיר על השחתה מוסרית בצה"ל" – יגיעו אלינו במהירות רבה יותר מהביטוח הלאומי.

וזה תמיד אותו סיפור:
התקשורת נלחמת אחרי שהמלחמה הסתיימה – לא באויב, אלא במי שניסה להגן עלינו.

מלחמה אמיתית? כן. אבל גם מלחמה על הסיפור.

התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור".

אבל העם כבר לא שם. העם יודע מי אויב ומי אוהב.
העם יודע להבדיל בין חייל עם נשק למחבל עם יחצ"ן.

ובפעם הבאה שאתם שומעים ש"צריך לשמור על מורכבות", תזכרו:
לפעמים המציאות לא מורכבת. היא פשוט – ברורה.
ומי שמסבך אותה? כנראה לא ממש רוצה שתנצח.

ועל כך אמר אחד החיילים מהחזית:
"אנחנו נילחם – ואתם תדווחו. רק תעשו טובה – אל תדווחו נגדי."
🪖📡🇮🇱