איראן, אמריקה וישראל: מי באמת מפחד מדמוקרטיה בטהרן?
אחת הסיסמאות הפופולריות בשיח האמריקני – מימין הבדלני ומשמאל הפרוגרסיבי כאחד – נשמעת כך:
"כל עימות עם איראן הוא מלחמה בשביל ישראל".
זו טענה נוחה. היא גם משחררת מאחריות.
אבל היא בעיקר מסגירה חוסר הבנה עמוק – היסטורי, תרבותי ואסטרטגי.
כי השאלה האמיתית אינה מה ישראל רוצה.
השאלה היא מה המשטר האיראני עושה – קודם כל לעמו, אחר כך לאזור, ולבסוף לעולם.
איראן אינה המשטר שלה
בואו נתחיל בעובדה פשוטה:
איראן היא ציוויליזציה בת אלפי שנים.
פרס של כורש לא הייתה תאוקרטיה חשוכה. היא הייתה אימפריה עם תפיסה יחסית סובלנית לזמנה. יהודים זוכרים זאת היטב.
איראן המודרנית – החברה עצמה – מורכבת, משכילה, עירונית בחלקה הגדול, וצעירה מאוד דמוגרפית.
אבל מאז 1979 היא נשלטת על ידי משטר דתי־מהפכני, שהגדיר לעצמו יעד אידיאולוגי ברור: ייצוא מהפכה, הגמוניה אזורית, והשמדה רטורית של "הישות הציונית".
אלה לא המצאות ישראליות. אלה נאומים רשמיים.
מיתוס "המלחמה בשביל ישראל"
הטענה שארה"ב פועלת מול איראן "בשביל ישראל" מתעלמת מכמה עובדות בסיסיות:
- איראן תוקפת אינטרסים אמריקניים ישירות – דרך מיליציות בעיראק, סוריה ותימן.
- איראן מאיימת על נתיבי סחר עולמיים – מיצרי הורמוז אינם שכונה תל אביבית.
- איראן מעורבת במלחמות פרוקסי שפוגעות בבעלות ברית מערביות.
- איראן מפתחת תוכנית גרעין שמעוררת דאגה גלובלית, לא מקומית.
אם מחר ישראל לא הייתה קיימת – המשטר בטהרן היה הופך פתאום לפרו־אמריקני?
האם הוא היה מפסיק לקרוא "מוות לאמריקה"?
קשה להאמין.
העיוורון של קארטר – והשיעור שלא נלמד
ב-1979 ממשל קרטר האמין שהמהפכה האסלאמית היא תנועה עממית נגד שחיתות ושלטון רודני.
הרבה אינטלקטואלים במערב ראו בחומייני דמות אנטי־אימפריאליסטית.
התוצאה הייתה תפיסה רומנטית של תיאוקרטיה מהפכנית.
מה שלא הובן אז – ולא תמיד מובן היום – הוא שמדובר באידיאולוגיה דתית טוטאלית, שמערבבת פוליטיקה עם תיאולוגיה באופן שאינו מכיר בהפרדה מערבית בין דת למדינה.
זו אינה "שמרנות דתית".
זו מערכת אמונית שמציבה חזון משיחי כיעד מדיני.
אי הבנה כזו עולה ביוקר – בעיקר לעם האיראני עצמו.
מי סובל באמת?
רוב האיראנים אינם נהנים מחופש ביטוי, מחופש התאגדות או מבחירות חופשיות אמיתיות.
נשים נאבקות על זכויות בסיסיות.
מפגינים נעצרים.
עיתונאים נכלאים.
נכון – יש ציבור מאמין ותומך משטר. יש בסיס דתי נאמן (הערכה – כ- 30 + אחוז הם שיעים התומכים במשטר).
אבל איראן אינה מונולית. החברה האיראנית מגוונת בהרבה מהתמונה הדיכוטומית.
השאלה המוסרית שמרחפת מעל הדיון אינה "מה טוב לישראל", אלא:
האם לקהילה הבינלאומית יש אינטרס בסדר עולמי שבו משטרים תאוקרטיים רדיקליים מייצאים אידיאולוגיה אלימה ללא מחיר?
זו שאלה מערבית, לא ישראלית.
ישראל והעם האיראני – הפרדה שלא תמיד מבינים באמריקה
בישראל קיימת הבחנה ברורה יחסית בין המשטר לבין העם.
האיראנים אינם נתפסים כאויב קיומי כאומה; האיום מזוהה עם הנהגה מסוימת.
זה הבדל עמוק.
ישראלים זוכרים את ההיסטוריה הפרסית.
יש כאן גם ממד רגשי – לא רק אסטרטגי.
הצגת כל עימות כ"מלחמה יהודית פרטית" חוטאת למציאות המורכבת הזו.
אינטרס דמוקרטי מערבי – לא רק ביטחוני
אם שואלים ברצינות: מה האינטרס של ארה"ב או אירופה?
- יציבות אזורית
- מניעת הפצת נשק גרעיני
- שמירה על חופש שיט
- בלימת טרור גלובלי
אלה אינטרסים מערביים מובהקים.
שינוי עומק פוליטי באיראן – אם וכאשר יבוא מתוכה – עשוי לפתוח אפשרות למציאות אחרת:
פחות מיליציות, פחות מלחמות פרוקסי, יותר אינטגרציה כלכלית.
זה אינו תסריט מובטח.
אבל עצם האפשרות היא בעלת משמעות עולמית.
האם דמוקרטיה באיראן היא פנטזיה?
הסקפטיות מובנת.
לא כל משטר שנופל מתחלף בליברליזם סקנדינבי.
אבל איראן אינה מדינה שבטית חסרת מוסדות.
יש לה מעמד ביניים, אוניברסיטאות, תשתיות, תרבות פוליטית מורכבת.
אם שינוי יבוא מבפנים – קיימת תשתית אזרחית שיכולה לתמוך במערכת פתוחה יותר.
זו תקווה זהירה, לא אשליה נאיבית.
אז מי באמת מרוויח מהנרטיב האנטישמי?
הטענה ש"איראן היא מלחמה בשביל ישראל" משרתת כמה קבוצות:
- בדלנים אמריקנים שרוצים לצאת מהמזרח התיכון בכל מחיר
- פרוגרסיבים שמעדיפים לראות בכל עימות תוצר של לובי זר
- תעמולה איראנית שמבקשת למסגר כל ביקורת כהנדסה ציונית
זו ברית מוזרה – אבל אפקטיבית.
מה שמשותף להן הוא הפשטה של מציאות מורכבת לסיפור נוח.
השאלה האמיתית
האם מערב דמוקרטי צריך להתעלם ממשטר שמדכא את עמו, מאיים על שכניו ופועל לערעור הסדר האזורי?
אפשר לענות כן.
אפשר לענות לא.
אבל לטעון שכל דיון כזה הוא אינטרס ישראלי צר – זו בריחה מהוויכוח.
מבט קדימה
איראן חופשית יותר תהיה טובה קודם כל לאיראנים.
ייתכן שתהיה טובה גם לאזור.
וסביר שתהיה פחות עוינת לישראל.
אבל הנקודה המרכזית היא אחרת:
זה אינו דיון על טובת ישראל בלבד.
זה דיון על סוג העולם שהמערב מוכן לקבל.
וכשמפשטים אותו לסיסמה אנטישמית – מפסידים גם את הדיוק וגם את האחריות.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
