איך מדינה שלמה הצליחה להפוך אסון לאירוע שנתי ממומן היטב, ועל איך כל זה כבר מזמן לא קשור לשלום, אלא לתחושת עליונות מוסרית עם חסות של בנק הפועלים
איך כל נובמבר מזכיר לנו שוב שאנחנו הרעים בסיפור – גם אם היינו בני שלוש ב־95’

לא צריך מדבקה על הפגוש כדי לדעת מי רצח את רבין

יש תופעה ישראלית שקורית כל נובמבר. לא, לא מבצעי בלאק פריידיי. לא גשם ראשון.
משהו עמוק יותר, מיסטי כמעט: הרוח מתקררת, החולצות השחורות יוצאות מהארון, והשמאל הישראלי נזכר מחדש כמה הוא נעלב.
כן — זה שוב הזמן הזה בשנה: פסטיבל רבין.

בין הרצאות על “שנאה בחברה הישראלית”, לבין מופעי הדגל של ריטה ושלום חנוך, מתקיימת טקסיות לאומית של הצדקת מחנה שלם.
והכול בשם “המורשת”, מילה שאיבדה כל משמעות בערך באותו רגע שבו הבמאי של האירוע החליט לשים אפקטי לייזר בזמן “שיר לשלום”.

אותו טקס, אותה שירה חרישית של "שיר לשלום", אותם נאומים נרגשים של פוליטיקאים שכבר שכחו איך קוראים ל"שלום" באנגלית.
והכי חשוב – אותה תחושת אשמה קבועה שאתה מקבל ישר לפנים, גם אם כל מה שעשית היה פשוט להצביע ימין.

ברוכים הבאים לפסטיבל רבין, הגרסה הישראלית ל"Groundhog Day": כל שנה אותם פרצופים, אותן סיסמאות, רק פחות אמונה ויותר חסויות.

העצרת לזכרו הפכה מזמן ממעמד לאומי לאירוע מתוזמן עם רשימת אמנים, הפסקות פרסומת וקריינות דרמטית.
הכל כל כך מלוטש, שמרוב קדושה – לא נשאר מקום לשיחה אמיתית.

כל שנה אומרים “אסור לשנוא”, אבל איכשהו תמיד יוצאים משם עם עוד קצת שנאה כלפי חצי מהמדינה.

🎭 מהרצח – אל האירוע

אין דרך יפה לומר את זה: הרצח של יצחק רבין היה אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה.
אבל מה שקרה אחרי — הוא טראומטי לא פחות, רק מהכיוון השני.

תוך חודשים ספורים, הטרגדיה הפכה לנכס תרבותי.
הטלוויזיה אימצה את זה, מערכת החינוך חיבקה את זה, ויחסי הציבור של מחנה השלום עשו מזה קריירה.
לא עוד דיון פתוח על הקצנה, על אחריות, על טעויות מדיניות — אלא מיתוס קדוש, חתום, מצונזר, עם מוסיקה עצובה וקריינות של אילנה דיין.

מהר מאוד, כמו שרק אנחנו יודעים – הכאב הפך למותג.
בית הספר אימץ, התקשורת מיתגה, והתרבות הפכה את זה למופע שנתי של טוהר מוסרי.

כל ביקורת הפכה לחילול קודש, כל שאלה נחשבה “הסתה”, וכל מי שזז ימינה מהמיקרופון הווירטואלי של הטקס – הוא כנראה “אח של יגאל עמיר”.

🕯️ “רצח הדמוקרטיה”? או סוף השלטון של מחנה אחד

הנרטיב הרשמי, זה שמלמדים עד היום בבתי הספר, הולך בערך כך:
ב־4 בנובמבר 1995 נרצח השלום, נרצחה הדמוקרטיה, נרצח העתיד.
מה שלא מצוין הוא שמה שבאמת נרצח באותו לילה – זו תחושת הבעלות של מחנה אחד על המדינה.

הימין, שלא היה חלק מהקונצנזוס התקשורתי, התרבותי והמשפטי, הפך בן רגע לחשוד קבוע.
פתאום להיות “ימני” היה כמו להיות בעל תעודת יגאל עמיר בתוקף.
לא משנה מה אמרת, איך התנהגת, או כמה שילמת מסים – אתה “מאלה שיצרו את האווירה”.

וזה, תכלס, הטריק הכי גאוני בפוליטיקה הישראלית: לקחת רצח פוליטי נורא, ולהפוך אותו למנוף מוסרי נצחי שמצדיק כל השתקה.

💔 מיתוס השלום שאף פעם לא היה

אחת הסיסמאות הכי נפוצות בטקסי רבין היא “נמשיך את דרכו”.
רק שאף אחד כבר לא בטוח איזו דרך זו.
זו של אוסלו? של חזרה לקווי 67’? או זו של נאומיו האחרונים, שבהם כבר דיבר על גבולות מאובטחים וירושלים מאוחדת?

האמת הלא נוחה היא שרבין עצמו, לו היה חי, כנראה היה נשרף בפיד של השמאל היום.
איש ביטחון, קשוח, לא בדיוק לוחם זכויות אדם, ומי שלא התבייש לומר “אין פרטנר”.
אבל נוח יותר להשאיר את רבין כדמות חד־ממדית: קדוש חילוני, מחייך על כרזות, שתפקידו להזכיר לכולנו כמה אנחנו אשמים.

☮️ "נמשיך בדרכו" – רק תגידו איזו

כל שנה חוזרת אותה מנטרה: "נמשיך בדרכו של רבין".
אבל איזו דרך בדיוק?
זו שאמרה "לא לעולם נסיגה"? או זו של אוסלו? או זו של "ירושלים המאוחדת"?

האמת היא שרבין היה דבר נדיר בנוף הפוליטי שלנו – איש אמיתי עם מורכבות.
היום היו מבטלים אותו עוד לפני סוף הפסקה הראשונה, כי הוא לא היה מספיק “נאור”.

אבל מורכבות לא עוברת טוב באינסטגרם, אז ערכו אותו מחדש לגרסה פשוטה ונוחה לשיווק: רבין, סמל השלום הנצחי.

🎤 טקס ההלקאה הלאומי

הטקס המרכזי בכיכר הוא לא באמת על רבין.
הוא על אנחנו. על כמה “אנחנו” צריכים להתבייש, ללמוד, להשתנות, להיות יותר “סובלניים” – כלומר, להחזיק בעמדות הנכונות פוליטית.
השנה זו מירי מסיקה, בשנה שעברה עידן רייכל, ולפני זה שלמה ארצי.
כולם שרים על אהבה, על שלום, על תקווה – אבל בעצם שרים רק על מחנה אחד, שמתגעגע לימים שבהם היה לו מונופול על האמת.

ובינתיים, הימין? מסתכל מהצד, משלם מסים על האבטחה, וממשיך לשמוע איך הוא “האשם”.

🧠 מיתוס ההסתה – בלי חשבון נפש אמיתי

הביטוי “הסתה” הפך מאז לרובה טעון.
הוא נשלף על כל ביקורת על מערכת המשפט, על התקשורת, על הממשלה.
הרי אם לא תלמד את “לקח הרצח” – כנראה אתה עומד לבצע את הבא.
רק שהלקח האמיתי, זה שאף אחד לא רוצה לדבר עליו, הוא הפוך לגמרי:
כשמחנה אחד משתלט על מושג כמו “דמוקרטיה” ומשתמש בו נגד היריב, הוא לא מגן על הדמוקרטיה — הוא חונק אותה.

⚡ הגיע הזמן להפסיק למכור את האבל

שלושים שנה אחרי, נדמה שהמופע רק משתפר – אבל המסר הולך לאיבוד.
הזיכרון נהיה מותג, והכאב – מוצר.

אולי הגיע הזמן לכבות את הפנסים, להשתיק את הרמקולים, ולנסות לזכור אדם – לא אייקון, לא סמל, לא נשק פוליטי.

רבין נרצח פעם אחת.
אבל מאז, נדמה שאנחנו רוצחים כל שנה מחדש את היכולת לדבר אחד עם השני.

📺 מהטלוויזיה לכיתה: אם כבר למדתם לקח אחד – אולי תלמדו גם לחשוב

השנים עוברות, אבל הילדים עדיין שומעים את אותה הקלטת.
מורות קוראות טקסטים מהניינטיז, תלמידים כותבים “מה למדנו מהרצח”, ומי שמעז לומר “אבל גם מחנה השלום טעה” — נשלח ליועצת.
במקום ללמד דיון אמיתי על דמוקרטיה, מלמדים רגשות אשמה קולקטיביים.
וזה, אגב, אחלה דרך לוודא שהדור הבא לא ישאל שאלות.

במערכת החינוך, הרצח הפך לשיעור קבוע.
לא כדי להבין, אלא כדי להטיף.
במקום ללמד על דמוקרטיה, על מחלוקת, על איך חיים עם דעות שונות – פשוט מנגנים פסנתר ברקע ומסיימים ב“אסור לשנוא”.

כי לחשוב זה מסוכן. להרגיש אשם – הרבה יותר נוח.

🕍 ומה עם סליחה?

בכל שנה מדברים על “פיוס”. אבל פיוס אמיתי מתחיל בהכרה הדדית.
לא רק “הימין צריך להתנצל”, אלא גם שמחנה השלום צריך להבין שהוא לא הבעלים של המדינה.
שלא כל ביקורת היא רצח, ושלא כל דעה ימנית היא סכין בגב השלום.
ואולי, אם נתחיל לדבר בגובה העיניים, בלי פאתוס, בלי טקסים ממומנים, ובלי גיטרות של אביב גפן – תהיה באמת תקווה לפיוס.

⚡ פסטיבל במקום חשבון נפש

אז הנה אנחנו שוב. שנה 2025.
אותם נאומים, אותם פרצופים, אותו שידור ישיר.
אותו כאב – כן, אמיתי – אבל גם אותה צביעות ממוחזרת.
מדינה שמתקשה להתמודד עם ההווה שלה, מחזיקה חזק בטראומה של העבר.

כי אם נודה באמת: לרבין מגיע יום זיכרון ממלכתי.
לשמאל מגיעה קצת פחות בעלות עליו.

סוף דבר:

רבין היה איש.
לא קדוש, לא שטן.
ואם כבר להמשיך בדרכו – אולי נתחיל בלדבר בכנות, בלי לחשוש שיאשימו אותנו ביצירת “אווירה”.

כי הדמוקרטיה לא נרצחה ב־95’.
היא פשוט עומדת בפקקים מאז – אי שם בין כיכר רבין לבין השידור החוזר של "שיר לשלום".

רבין נרצח – וכולנו הפסדנו.
אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז.