על הדיפלומטיה המערב־אירופית והספורט הלאומי של זריקת ישראל מתחת לגלגלים

יש מנהג עתיק יומין באירופה – לא יין, לא גבינות, לא כדורגל. הספורט האמיתי של אירופה הוא זה שבו בכל צומת היסטורית, ברגע שהגלגלים חורקים, הם דואגים שהקורבן יהיה תמיד אנחנו.
פעם זה היה יהודים שנשרפו בכיכר העיר כי מישהו לא הצליח למצוא אשמים למגפה.
היום זה קצת יותר מתוחכם: הם פשוט "מצביעים" נגד ישראל באו״ם, נעמדים על דוכן הנואמים, ומחייכים לעצמם שהם בדיוק פתרו את כל הסכסוכים בעולם – חוץ מהעובדה שהם לא פתרו כלום, רק דקרו את המדינה היחידה במזרח התיכון שבה אפשר לשתות קפה הפוך בלי שנצמד אליך שומר מלווה חמוש.

🗽 ניו יורק, ספטמבר 2025: האו״ם כקרקס נודד

סוף ספטמבר, ניו יורק שוב מלאה בשיירות עם אורות כחולים, נשיאים מתחלפים על הבמה כמו בתחרות סטנדאפ, ומזכ"ל האו״ם מגיש לנו את המופע השנתי של "מי רוצה להיות מדינה".
הפעם – הדובדבן שבקצפת – כמה ממדינות אירופה החליטו להכיר רשמית במדינה פלשתינית שלא קיימת (לא בדקתי עדיין האמת) אפילו במפות של גוגל.
כן, מדינה בלי גבולות, בלי בחירות, בלי חוקה ובלי כלכלה – אבל עם מקום שמור במליאת האו״ם והרבה דגלים חדשים לנופף בהם בהפגנות באמסטרדם.

אפשר לחשוב שהאירופים פתרו את כל הצרות בבית: אין מהגרים שמשתלטים על רובעי הערים, אין קריסה כלכלית באנגליה וצרפת או משבר פוליטי באנגליה, צרפת והולנד, אין פיגועים בפריז – הכל רגוע. אז יש להם זמן פנוי לאמץ את הפנטזיה הפלשתינית ולמכור לעולם את האשליה שהם "משכיני שלום".

"תראו אותנו – אנחנו מוסריים!"

הקלאסיקה האירופית: שפריץ של מוסר מדומה מעל לכל צלחת פוליטית. כי מה יותר טוב מלצייר את עצמך בתור האביר הלבן שמציל את העולם מהכיבוש? הרבה יותר נעים

-- פרסומת --

חשוב כמובן להיות בעד "זכויות העם הפלשתיני" המומצא מאשר לטפל בעובדה שבריסל הפכה למוקד של ג'יהאדיסטים, שפריז מפחדת לאכוף חוקים בשכונות מוסלמיות, ושברלין מחפשת פתרונות איך לשמר את החברה הגרמנית מול דמוגרפיה איסלאמיסטית גואה ומאיימת … ואנגליה ? שם בכלל המצב קשה – טרור, אונס, כלכלה קורסת, ציבור שמוחה נגד הממשלה, הפגנות ושאר ירקות. מזל שיש קוקני מחוספס ואמיתי ושמו טומי רובינס שמחזיר קצת את התקווה לעתיד.

ישראל היא הפתרון המושלם: היא קטנה מספיק כדי לאיים עליה בלי לשלם מחיר, חזקה מספיק כדי לא להתפרק מזה, ויהודית מספיק כדי לגרום למצפון האירופי להרגיש שהוא סוף סוף "מתקן את השואה" בדרך ווקית מעוותת.

זריקת ישראל מתחת לגלגלים – אבל בחיוך

אם פעם זה היה פרעות, חרמות גזעיים או הסכמי מינכן, היום זה פשוט הצבעה. כולם יודעים ש"מדינה פלשתינית" משמעותה עוד טילים על תל אביב, עוד מנהרות לדרום, ועוד חגיגות בקטר כשיהודים נהרגים – אבל האירופי (אירובי הולם יותר בימינו אלה) המצוי לא ייתן לעובדות להרוס לו את הנרטיב. הרי אם הפלשתינים מקבלים מדינה – זה אומר שהבעיה שלהם נפתרה, נכון? לא. זה רק נותן להם עוד לגיטימציה לשאול למה בכלל יש מדינה יהודית. אבל מי סופר.

ציניות זה שם המשחק

כל נאום של נשיא אירופי באו״ם נשמע בערך אותו דבר: "אנו קוראים לשני הצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן", כאילו השולחן הזה עדיין קיים ולא הוצת על ידי חמאס. ואז, כדי להראות שהם "מאוזנים", הם מצביעים פה אחד בעד ההחלטה החדשה שמאשימה את ישראל בכל צרה ביקום – כולל שינויי האקלים, קריסת היורו ומחירי היין בצרפת.

ומה ישראל עושה?

כרגיל – עומדת זקופה, מצביעה נגד יחד עם ארה"ב, ארגנטינה, אולי יפן, ואי־אלו איים באוקיינוס השקט שישראל מסייעת להם עם טכנולוגיות מים. ואז – חוזרת הביתה, סופגת כותרות על "בידוד מדיני" וממשיכה לשגשג בזמן שהאירופים מתווכחים על מכסות פליטים.

מסקנה (צינית, כמובן)

אם היה פרס נובל לזריקת ישראל מתחת לגלגלים, אירופה כבר הייתה זוכה בו בכל שנה. אולי זה הזמן שנפסיק להתפלא: זה לא באג, זו פונקציה. כל עוד האירופים מחפשים לעצמם תחושת מוסריות בזול – אנחנו נישאר השעיר לעזאזל האהוב עליהם.
אבל הנה הפואנטה האמיתית: עם כל הצביעות, אנחנו עדיין כאן – חזקים, משגשגים, ומצליחים יותר מרוב המדינות שמרשות לעצמן להטיף לנו מוסר. אולי זה בעצם הנקמה המתוקה ביותר.

-- פרסומת --