האנטישמיות 2.0: איך האלגוריתם גילה שהוא שונא יהודים – במקרה, כמובן
האנטישמיות של המאה העשרים ואחת לא צועקת ברחובות.
היא לא צועדת עם מגפיים.
היא לא מדביקה טלאי.
היא עושה לייק.
היא משתפת.
והיא מקבלת פוש.
אז מסתבר שאנחנו בעידן שבו השנאה לא צריכה אידאולוגיה מסודרת, ספר תיאוריה או שפם מצויר.
מספיק אלגוריתם טוב, קצת זעם, והרבה מאוד זמן מסך.
האלגוריתם: לא שונא יהודים, רק "מגיב למעורבות"
חשוב להבהיר:
האלגוריתם לא אנטישמי.
הוא פשוט טיפש.
וטיפשות, כידוע, היא מצע מושלם לרוע.
האלגוריתם לא שואל אם תוכן הוא אמת, שקר, הסתה או עלילת דם.
הוא שואל שאלה אחת בלבד:
האם זה עובד?
"עובד" פירושו:
מעצבן.
מכעיס.
מעורר תגובה רגשית חזקה.
והנה הפתעה: אנטישמיות תמיד עבדה.
למה דווקא יהודים? כי זה מוכר
אנטישמיות היא הווירוס הכי ותיק על המדף.
יש לה מיתוג ברור, נרטיבים מוכנים מראש, וספריית קונספירציות עשירה יותר מנטפליקס.
כשמישהו מעלה פוסט על "יהודים שולטים בתקשורת",
האלגוריתם לא אומר לעצמו:
"אה, עלילה מהמאה ה-14".
הוא אומר:
"וואו, 12 אלף תגובות תוך שעה. תן עוד מזה".
היסטוריה? הקשר? אחריות?
לא באלגוריתם הזה.
אנטישמיות בלי אנטישמים
החידוש הגדול של המאה ה-21 הוא שאפשר להפיץ אנטישמיות בלי להיות אנטישמי.
אתה רק "שואל שאלות".
רק "מבקר את ישראל".
רק "מאתגר נרטיבים".
רק "מביא זווית אחרת".
האלגוריתם מת על זה.
שאלות רטוריות הן פורנו למערכת המלצות.
וכך נוצר מצב אבסורדי:
אנשים שמעולם לא פגשו יהודי,
לא קראו ספר היסטוריה,
ולא יודעים להצביע על ישראל במפה,
משוכנעים שהם חשפו קונספירציה עולמית.
כי האלגוריתם אמר להם שזה חשוב.
מה שפעם היה שולי – היום ויראלי
בעבר, אנטישמיות חיה בשוליים.
בפינות אפלות של עיתונים.
בחוגים סגורים.
בברים מפוקפקים.
היום?
היא מגיעה עם פילטר יפה, מוזיקה דרמטית, וכתוביות.
טיקטוק, אינסטגרם, יוטיוב.
הפלטפורמה לא משנה.
העיקר שזה קצר, חד, ומרגיש כמו גילוי סודי.
"מה שלא מספרים לכם על היהודים".
"מי באמת מרוויח מהמלחמות".
"עקבו אחרי הכסף".
שלוש דקות, אפס עובדות, מיליון צפיות.
האלגוריתם אוהב קורבנות – ושונא מורכבות
העולם הדיגיטלי אוהב סיפורים פשוטים:
יש רע.
יש טוב.
יש קורבן.
ויש אשם.
יהודים, למרבה הצער, לא משתלבים טוב במבנה הזה.
יותר מדי היסטוריה.
יותר מדי עובדות.
יותר מדי סתירות.
אז האלגוריתם עושה סדר:
הוא מוחק מורכבות,
ומשאיר דימוי.
היהודי הופך מסובייקט לאובייקט.
מסיפור אנושי לסמל נוח לשנאה.
ישראל: בונוס אנטישמי מובנה
כאן האלגוריתם חוגג באמת.
כי ישראל היא גם יהודית, גם ריבונית, גם חמושה, וגם מצולמת היטב.
שילוב מושלם.
כל סרטון ערוך חצי אמת,
כל תמונה בלי הקשר,
כל כותרת זועמת –
מקבלת דחיפה אוטומטית.
לא כי זה נכון.
כי זה עובד.
והעולם?
העולם גולל.
למה זה מסוכן יותר מפעם
כי הפעם אין מרכז.
אין עורך.
אין אחריות.
השנאה לא מופצת מלמעלה למטה.
היא זורמת אופקית, בין חברים, משפחות, קבוצות.
והכי גרוע?
היא מגיעה עטופה במוסר.
אנטישמיות שמתחזה לצדק חברתי.
למאבק נגד כוח.
לפרוגרסיביות.
האלגוריתם מת על זה.
זה נותן לשנאה תעודת כשרות.
אז מה עושים?
האמת?
לא הרבה.
האלגוריתם לא ילמד היסטוריה.
הוא לא יתבייש.
והוא לא יתנצל.
אבל בני אדם כן יכולים.
לשאול רגע לפני שמשתפים.
לזהות מתי ביקורת הופכת לאובססיה.
להבין שוויראליות היא לא אמת, אלא סימפטום.
ובעיקר – לזכור:
אם תוכן גורם לך לכעוס מאוד, מהר מאוד, על קבוצה שלמה של אנשים –
זה לא תובנה.
זו מניפולציה.
לסיכום, בלי פילטרים
האנטישמיות של המאה ה-21 לא נראית כמו פעם.
וזו בדיוק הבעיה.
היא חכמה יותר.
מהירה יותר.
ומופצת על ידי מערכות שאין להן מצפון – רק מדדים.
האלגוריתם לא שונא יהודים.
הוא פשוט מגביר כל מה שמכוער, אם זה מביא טראפיק.
והשנאה?
היא כבר יודעת איך לשחק את המשחק.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
