מסיבת טבע היא כמו פסיכדליה ישראלית של אקולוגיה, קהילה, ופריקיות שמסרבת למות. זה מקום שבו אתה יכול להיות עצמך – או מישהו אחר לגמרי. זה מקום שבו מותר לשתוק, לצרוח, להתפרק, להתחבר, ולהריח כמו שילוב של פצ’ולי, קפה שחור וזיעה של נזיר טיבטי שתקוע בבקעת הנדיב.
החברה שתמיד מגיעה כשלא הזמנת אותה, מתעקשת להישאר יותר מדי, וזורקת אותך למיטה עם סט צלילים, אורות וריחות שאתה לא מוכן אליהם.
הוא עומד מולי, הילד בן השבע, עם מבט רציני שמזכיר לי את סבא שלו – רק שפה אין מקטרת או כוס תה.
יש קופיקו בפיג'מה, טוסט חצי שרוף, ושאלה אחת ששולחת אותי לארבעה כיוונים של חרדה: "אבא, אם יש כיפת ברזל – למה יש אזעקות בכלל?"
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.
שתי קופסאות קטנות, הרבה עור שחור, קשרים, ליפופים, מנטרה קבועה, והבוקר שלך כבר לא סתם בוקר – הוא התחיל עם משמעות.
על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.
במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”
אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה
📜 מפלגות אווירה הן כמו פודקאסט של חמישה פרקים – מתחילות בלהט, משאירות טעם של משהו, ומסתיימות בהודעה: “היינו צריכים עוד זמן.”
אבל לעיתים נדירות – אחת מהן מצליחה. ואז היא כבר לא אווירה, אלא פשוט… מפלגה עם בעיות של גדולים.
שקר "רצח העם בעזה" הוא לא רק עלילה — הוא תרגיל יח"צ עולמי, שנועד להפוך את ישראל למדינת האפרטהייד הבאה בתור על לוח המוסר של השמאל העולמי.
אנחנו לא ניפול בזה, כי בניגוד אליהם, אנחנו יודעים מה זה רצח עם אמיתי — היינו שם, שרדנו, וחזרנו הביתה. ובעוד הם צועקים ברחובות, אנחנו נמשיך לשמור על הבית הזה, גם אם זה יגרום להם להאשים אותנו בעוד עשרה "רצחי עם".
