מה מנסים למכור לנו בשיח הגזע והזהות – ואיך כל זהות מקודשת, חוץ מהזהות שלך?
למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך
למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
רבין נרצח – וכולנו הפסדנו, אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
"סליחה, אני רק שאלה" – כך מתחילים בארץ רוב הרגעים שלא ייגמרו טוב.
מדובר באחת מההברקות הפסיביות-אגרסיביות הגאוניות ביותר של התרבות הישראלית: משפט שמתחיל בנימוס קליל, ומסתיים בדרמה משפטית, שיימינג ציבורי או טור ויראלי בפייסבוק.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
כשחושבים על זה, אין כלי שמסמל טוב יותר את הדינמיקה הישראלית־פלסטינאצית מאשר דחפורי ה־D9: חפירה מתמדת במציאות, עם הרבה רעש, אבק וקצת הומור שחור בצד
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים – פחות מספרים, יותר אינטואיציה – פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".