ציר הרשע על הכורסא: דו״ח מצב
עד היום קראנו לזה “ציר הרשע”.
היום זה נראה יותר כמו קבוצת ווטסאפ עם השתקה הדדית, תמונת פרופיל דהויה, והרבה הודעות “אח יקר, נעדכן”.
מלחמת 12 הימים לא רק שינתה את המזרח התיכון – היא פירקה את המיתולוגיה. זו לא הייתה עוד מערכה צבאית. זו הייתה הדגמה חיה של מה קורה כשבריתות בנויות על אידיאולוגיה, שנאה והאשטגים – פוגשות מציאות, מודיעין מדויק, וטילים שלא מתנצלים.
ובסופה? ציר הרשע נראה כמו מועדון אקסקלוסיבי שאיבד את האקסקלוסיביות, את החברים, ואת המימון.
מדורו נעצר: המהפכה הבוליבריאנית פוגשת אזיקים
ניקולס מדורו, נשיא ונצואלה, האיש שהוכיח שאפשר לנהל מדינה על אידיאולוגיה, טיקטוק, וקונספירציות – נעצר.
המהפכה הבוליבריאנית, זו שהבטיחה גן עדן סוציאליסטי והביאה תורים ללחם, נפט בלי כסף וצבא עם כרס – הסתיימה לא בנאום, אלא בפרוטוקול חקירה.
ונצואלה הייתה אמורה להיות הזרוע הלטינו־אמריקאית של ציר הרשע: נפט, סמים, הברחות נשק, אנטי־אמריקאיות, חיבוק חם לאיראן ולחיזבאללה.
בפועל? היא הפכה לדוגמה עולמית למה קורה כשמדינה מתנהלת כמו טור דעה בטוויטר.
המעצר של מדורו הוא לא אירוע מקומי – הוא אזהרה גלובלית: גם רודנים עם שפם, מדים ונאומים ארוכים צריכים בסוף עורך דין ציבורי.
סוריה בלי אסד: כשהשלט חורק אבל הבניין קורס
בשקט יחסי, בלי דרמה הוליוודית ובלי נאום פרידה – משטר אסד קרס.
כן, אותו משטר ששרד עשור של מלחמת אזרחים, נשק כימי, פליטים, סנקציות, וחיבוק רוסי־איראני חונק – גילה שבסוף, גם דיקטטורה היא עניין של תחזוקה.
ברגע שהאיראנים היו עסוקים מדי בעצמם, הרוסים בבעיות משלהם, וחיזבאללה עסוק בהישרדות – דמשק נשארה לבד.
והיא עשתה את מה שמשטרים עושים לבד: קרסה.
הנרטיב של “ציר ההתנגדות” איבד כאן עוגן קריטי. סוריה הייתה הגשר, הצינור, המחסן והסיפור.
בלי אסד – אין מעבר. אין רצף. אין אגדה.
נסראללה איננו: המנהיג שהפך ללוגו
חיסולו של חסן נסראללה לא היה רק אירוע צבאי.
זה היה סיום של עידן מיתולוגי.
נסראללה היה יותר ממנהיג – הוא היה מותג. קול, זקן, אולפן, ותודעה.
אבל מותגים שלא מתחדשים – מתים. וגם הוא.
בלי נסראללה, חיזבאללה מגלה אמת כואבת: הוא ארגון עם הרבה טילים, אבל בלי מוח אסטרטגי, בלי כריזמה, ובלי סיפור חדש למכור.
הדור הצעיר כבר לא קונה נאומים של שעה על “כבוד” בזמן שאין חשמל.
החות’ים: צמרת חוסלה, הסיסמאות נשארו
גם בתימן, הצמרת החות’ית חוסלה.
לא “נפגעה”, לא “נסוגה” – נמחקה.
החות’ים היו אמורים להיות הזרוע הימית של ציר הרשע: להטריד סחר עולמי, לאיים על המערב, ולצעוק “מוות לאמריקה” עם קלצ’ניקוב וחיוך.
אבל כשמנתקים הנהגה, מודיעין ומימון – נשארים רק הסיסמאות. וסיסמאות לא מפעילות טילים.
עזה נכבשה: האשליה התפוררה
וכאן, בלב הסיפור – עזה נכבשה.
לא “נכנסה אליה ישראל”, לא “פעלה בה”.
נכבשה. בפועל.
המיתוס של חמאס ככוח בלתי מנוצח, כארגון שמנהל תודעה, כמי ש”שובר משוואות” – התרסק מול מציאות של צבא, זמן, ועקשנות.
התברר שטרור לא מחליף שלטון, וקליפים לא בונים מדינה.
סומלילנד הוכרה: העולם מתארגן מחדש
ובתוך כל הכאוס הזה – הכרה בסומלילנד.
מעשה קטן לכאורה, אבל עם משמעות עצומה:
העולם מאותת שהוא מוכן להכיר ביציבות, לא בסיסמאות.
במדינות שעובדות – לא צורחות.
בשלטון שמחזיק – לא מאיים.
זו סטירה מצלצלת לכל ציר הרשע: לא מי שצועק “התנגדות” מקבל לגיטימציה, אלא מי שמספק סדר.
ציר הרשע בלי ציר, בלי רשע, ובלי עתיד
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
אין הנהגה.
אין רצף.
אין מיתוס.
יש בעיקר עבר, קברים, והרבה פוסטים נוסטלגיים.
והעולם?
הוא לא הפך מושלם.
אבל הוא כן הפך פחות סבלני לשקרים עטופים בדגלים.
ציר הרשע לא הובס רק בטילים –
הוא הובס בזה שאף אחד כבר לא מפחד ממנו.
וזה, כמו שכל רודן יודע,
הרגע שבו הסוף כבר כתוב –
רק עוד לא פורסם בהודעה רשמית.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
