בלגיה – כיצד איבד העולם המערבי מדינה אירופאית לחוקי השריעה?
אם הייתם נרדמים בשנת 1995 ומתעוררים באוקטובר 2025, הייתם מדפדפים בחדשות ושואלים את עצמכם: “מה זה לעזאזל קרה לבלגיה?!”
מדינה שבשביל רוב העולם סימלה שוקולד, כיכר יפהפייה בבריסל ובירה עם קצף מושלם — הפכה לזירת קרב בין תרבות מערבית עייפה לאידיאולוגיה שמאמינה שהמאה ה-7 היא ההיי-טק של הערכים.
אבל רגע, בואו לא נגזים. בלגיה לא הוכרזה רשמית כאמירות איסלאמית (עדיין). היא רק נמצאת במצב הביניים — כזה שבו השלטון המקומי עוד מנסה לשכנע את עצמו שהכול “תחת שליטה”, בזמן שבפועל חצי מהמוסדות הציבוריים נזהרים להשתמש במילים כמו “חג המולד” ו”חזיר”.
איך בירה הפכה לבורקה
פעם בלגיה התגאתה ב-סטלה ארטואה. היום היא מתגאה בסטלה עבדאללה, תלמידת תיכון במולנבק שקיבלה פרס על “גיוון תרבותי”.
בריסל, בירת האיחוד האירופי, הפכה לבירת האירוניה: מקום שבו תמצא משרדי נאט"ו ודגלי פלסטין באותה כיכר, בהפגנות של "צדק לעזה" שמתקיימות מול משרד ההגירה שמנסה להחזיר מישהו לסוריה — אך לא מעז, כי זה עלול “לפגוע ברגשות”.
האמת, זו לא התפרצות פתאומית. זה תהליך של שלושים שנה של עיוורון תרבותי, שבו אירופה ניסתה להוכיח לעולם שהיא "נאורה מדי" בשביל לשמור על עצמה. כשהמהגרים הראשונים הגיעו — הם רצו עבודה, הזדמנות, עתיד.
אבל כשהמדינה נתנה להם הכל חוץ מזהות, נוצר חלל. והחלל הזה התמלא באידיאולוגיה שידעה לנצל אשמה קולקטיבית, מערכת משפטית רכה מדי, ותקשורת שמפחדת לומר את האמת בקול רם.
מולנבק – עיר תאומה לעזה
אי אפשר לדבר על בלגיה בלי להזכיר את מולנבק, הפרבר שהפך לשם קוד בינלאומי למוקד רדיקליזציה.
כל פיגוע גדול באירופה בעשור האחרון — תוכל למצוא לו עקבות קטנים שמתחילים במדרכה שם.
ובכל פעם שהתפוצצה כותרת, ממשלת בלגיה הייתה מוציאה הודעה: "אנחנו ניאבק בקיצוניות" — ואז נכנעת אחרי יומיים, כשמאשימים אותה באסלאמופוביה.
במולנבק אפשר למצוא כיום יותר מסגדים מבתי קפה.
זה לא שיש בעיה עם מסגדים — יש בעיה כשחלקם לא רושמים את עצמם לרשויות, לא משלמים מסים, ובמקום דרשת יום שישי על “אחווה”, נמסרת הרצאה על “כיצד להמיר את אירופה”.
בינתיים, ברחובות הסמוכים, היפסטרים בלגים עדיין מצלמים סלפי עם בירה וקוראים לזה “דו-קיום”.
וזה אולי הדבר הכי בלגי שיש: התעקשות לחיות בשלום עם מי שכבר החליט שלא רוצה שלום איתך.
כשהליברליזם מתאבד לאט
המערב ניסה להיות טוב, באמת.
הוא המציא את זכויות האדם, את הפמיניזם, את הדמוקרטיה הליברלית.
אבל באירופה של 2025, זה הפך למופע קומי-טרגי שבו כל מי שמנסה לשמור על זהות לאומית נחשב “פשיסט”, וכל מי שצועק “אללה אכבר” מקבל כתבת פרופיל אוהדת על “צעיר שאיבד את דרכו”.
בלגיה היא אולי המקרה הקלאסי של מה שאני קורא לו: הסוציאליזם הרגשי — כלומר, מדינה שמעדיפה שכולם ירגישו טוב, גם אם היא עצמה נשרפת מבפנים.
ובשם ההכלה, היא מכילה הכול — כולל את מי שמצהיר בפומבי שהוא רוצה להחליף את החוקה בחוקי השריעה.
איך זה נראה בפועל?
- בית-ספר בבריסל ביטל טיול למוזיאון כי זה היה “חילוני מדי”.
- גן ילדים באנטוורפן הפסיק להגיש נקניקיות “כדי לא לפגוע”.
- שופטת נמנעה מהחלטה על משמורת כי “האב טוען שהילדים צריכים חינוך דתי מסורתי לפי השריעה”.
- ובינתיים, המשטרה מבקשת שלא לפרסם שמות של חשודים בטרור — כדי "לא לעורר סטריאוטיפים".
אומרים שבלגיה היא מדינה “רגישה”.
נכון. רגישות כל כך גבוהה עד שכבר אי אפשר לומר את המילה “בלגיה” בלי לבדוק אם מישהו נעלב.
כשהשוקולד פוגש את השריעה
בלגיה ניסתה לייצר ניסוי חברתי מרהיב: אפשר לחיות יחד בלי זהות משותפת.
ובכן, עכשיו יש לה זהות — פשוט לא זאת שדמיינה.
במקומות רבים, השריעה כבר אינה “חוק זר”. היא דרך חיים מקומית:
נישואים לפי השריעה, בוררות לפי השריעה, אפילו הלוואות בנקאיות על פי השריעה.
הכול כמובן “מרצון”.
אבל כמו שאומרים — כשהחברה שלך מלאה ב"מרצון" כזה, קשה לדעת מה עוד נשאר חופשי באמת.
והחלק המצחיק (או העצוב, תלוי כמה בירות שתיתם): הממשלה ממשיכה להצהיר ש"הכול בשליטה".
כן, בערך כמו שמישהו שמחזיק גפרור בתוך חבית דלק אומר ש"הכול בסדר, זה רק נר שבת".
הסוף – האירופאי החדש
ב-2025, בלגיה מייצגת את העייפות של המערב.
עייפות מהגנה על ערכים, עייפות מלהיות “הרעים”, עייפות מהצורך לומר משהו נורמלי מבלי להסתכן בלינץ’ תקשורתי.
העולם המוסלמי הקיצוני לא צריך לכבוש מדינות — הוא פשוט יושב ומחכה שהמערב יתעייף מעצמו.
והמערב אכן עייף.
בלגיה רק הקדימה את השאר: מדינה שהתבלבלה בין חופש דת לכניעה אידיאולוגית, בין שוויון למחיקת זהות, ובין סובלנות לפחדנות.
מה ישראל יכולה ללמוד
אצלנו, כל דיון על זהות לאומית נגמר בצעקות.
אבל לפחות — יש דיון.
אנחנו עוד לא שכחנו למה קמה המדינה, ומה קורה כשמפסיקים להילחם על הערכים שמחזיקים אותה.
בלגיה היא תזכורת עבורנו:
מדינה שלא מגנה על עצמה — לא תשרוד.
תרבות שמפחדת להגן על גבולותיה — תיעלם.
ואירופה? היא יכולה להמשיך לדבר על “דו-קיום” — בזמן שהצד השני מדבר על “כיבוש מבפנים”.
סאטירה בלגית
אז איך איבד העולם המערבי מדינה אירופאית לחוקי השריעה?
לא במלחמה.
לא בכיבוש.
בפשוט — דרך פתקי הצבעה, תקנות ביורוקרטיות, עיתונאים רכים ומורים שנזהרים “לא לפגוע”.
המערב לא הובס באש. הוא הובס באדיבות.
וכשאתה מחנך דור שלם לפחד לומר את האמת — אל תתפלא אם האמת מגיעה בדמות אדם עם דגל שחור.
ובינתיים, בבריסל, הבירה שעדיין מגישה בירה — תושב מקומי מזמין אספרסו, מסתכל סביב, ולוחש לעצמו בציניות בלגית קלאסית:
“לפחות השריעה לא העלתה את מחירי השוקולד. עדיין.”
מאיפה הגיע הטירלול האיסלמיסטי הזה וכיצד מאבד העולם המערבי מדינה אירופאית לחוקי השריעה?
אוקטובר 2025
תארו לעצמכם: מדינה קטנה בלב אירופה — צללית של ארמון, כיכר מרקט מוארות, שדרת חנויות יוקרה — ומצד שני חדשות שחוזרות על עצמן: מעצרי צעירים באנטוורפן, חשדות לתכנון פיגוע באמצעות רחפנים, דיונים ציבוריים על בית הדין "השרעי" שכעת נראה פחות כמו כותרת מצמררת של סוף תקופות ויותר כמו בעיה יום-יומית. מה קרה לבלגיה? האם היא באמת "מאבידה" את עשתונותיה? האם העולם המערבי צופה בהתמוטטות מוסדית במעגל סהרורי איטי? ובסופו של דבר — מה יש לנו, הישראלים, ללמוד מהסיפור הזה?
התמוטטות הסמכות — לא ביום אחד, אלא בתהליך ארוך
בלגיה היא דוגמה לכישלון מורכב של מדינת רווחה אירופית: מדינה שיש לה את כל הכלים — מערכת משפטית מפותחת, משטרה, שירותי מודיעין — ובכל זאת מוצאת את עצמה נלחמת בצללים של אלימות איסלאמיסטית וברעיונות של "חוק מקביל". זה לא התחיל אתמול; האזכור של מחוזות כמו מולנבק (Molenbeek) בבירת בריסל כדוגמה להריכוזים של רדיקליזציה לא נעלם מאז 2015, והריבוי של תיקים וחקירות הוכיח שמדובר בבעיה מתמשכת.
האווירה מתלהטת לאחרונה: באוקטובר 2025, הרשויות באנטוורפן עצרו שלושה חשודים בחשד לתכנון פיגוע, כולל ניסיון להשתמש ברחפן לשאת מטען נפיץ — תזכורת כואבת לכך שהאיומים מתעדכנים ומתממשים. הרשויות דוברות על עלייה בתיקים הקשורים לאיסלאמיזם ב-2025.
מה שנראה לעין הוא לא רק גלי טרור נקודתיים, אלא תהליך של הקמת "איים" חוקיים-חברתיים בתוך המדינה: מוסדות מקומיים, בתי-ספר, ארגוני צדקה ואף מוסדות משפטיים לא רשמיים שמנסים ליישם תקנות דתיות במקום החוק האזרחי. זה לא נושא שחוזר על עצמו רק בכותרות — היו – ונראו כבר בעבר – ניסיונות לפתוח בתי דין על פי השריעה, למשל דיווחים מוקדמים על פעילות כזו באנטוורפן.
איך זה קרה? ארבעה רכיבים שבנו את הבעיה
א) הגירה מהירה ללא קליטה אפקטיבית
אחרי שנות ה-60 וה-70 הבלגיות קיבלו מהגרים רבים מארצות צפון אפריקה וטורקיה. מדיניות ההגירה הזו לא תמיד לוותה במדיניות קליטה אמיצה: שפה, שוק העבודה, מערכת החינוך — כל אלה הפכו לעיתים ל"מחסומים" במקום לגשרים. קהילה שלא מרגישה חלק מהמדינה נוטה לחפש זהות חלופית — ולעיתים זהות דתית מורחבת משמשת לכך.
ב) קהילתיות מחוברת אך מופרדת — התגברות "הקומוניטריזם"
בהרבה שכונות נוצרת נורמה חברתית שבה ההזדהות עם הקבוצה הקהילתית חשובה יותר מהזדהות עם המדינה. התוצאה: חיי קהילה תומכים — אבל גם סגירות, חוקים פנימיים ועוד "תקנות" שחופפות עד כדי ניגוד למערכת החוקית הלאומית. זו בעיה שעוזרת להסביר איך בתי דין מקבילים יכולים לצמוח מתחת לאף של הרשויות.
ג) אי-התאמה של מוסדות המדינה לריבוי האתני והדתי
מנגנוני המדינה לא תמיד הצליחו להתאים את עצמם לקיומו של מגוון דתי-תרבותי גדול בתוך שטח קטן ודחוס. כשהמענה הציבורי מוגבל או מתנגד, האוכלוסייה מחפשת פתרונות אחרים בתוך עצמה — ארגונים, שיטות פתרון סכסוכים פרטיות, וכדומה.
ד) האידיאולוגיה האסלאמיסטית והקישור לרדיקליזציה גלובלית
לא מדובר רק בבעיות חברתיות-מקומיות. יש זרמים אידיאולוגיים שמנצלים את המצב — ותנועות טרור גלובליות מציעות "הסברים" וסיפוק זהותי. המקרה של פעילי ISIS/ISIS-K שנתפסו ונדונו בבלגיה בשנים האחרונות מדגים את הקישור הגלובלי-למקומי.
האם השריעה באמת "מנצחת" את החוק הבלגי?
כותרות רועשות על "בתי דין שרעיים" ו"שלטון דת במקום חוק" מפתות את העין — אך חשוב להבחין בין מקרה בודד לבין תהליך ממוסד. כן — היו ניסיונות להקים מוסדות המשקפים חוקים דתיים, ולו ולעיתים נרשמו מצבים של פתרון סכסוכים מחוץ למסגרת החוקית. אבל האם מדובר ב"החלפה" של החוק הלאומי? לא (עד כה) במובן המוסדי המוחלט.
הסכנה האמיתית היא לא תמיד הכרזת ניצחון של השריעה אלא ההדרדרות הלא-נראית: אובדן שליטה מקומי, הקצנה של אזורים, צמצום של סמכויות המדינה בפועל. זה תהליך שיכול להוביל למצב שבו השלטון החוקי מתערער — והציבור מתמסר ל"הסדרים" שבא מתוך הקהילה. לכן המונח המתוקשר "הפסד של מדינה למקבילות משפטית" נכון יותר כתיאור תהליך מתמשך מאשר כתוצאה נקודתית.
למה העולם המערבי נכשל — פוליטיקות זהות, אשמה קולקטיבית וחוסר רצון להתמודד
אירופה — ובכלל זה בלגיה — פיתחו את הנוסחה הבטוחה של השנים האחרונות: צדיקות מוסרית, מדיניות הרראיוס (relocation), וקריאות לאנושיות כלפי מהגרים. זה טוב ויפה — עד שנשכחת העובדה הפשוטה: מדינה צריכה גם שיטות ברורות של אכיפה, גבולות תרבותיים ברורים ומערכת חינוך חזקה שמייצרת קונצנזוס אזרחי. במקום זאת קיבלנו שילוב מסוכן של אשמה קולקטיבית (אל תאמרו ביקורת על מוצא — זה גזענות), וטולרנטיות מקרית שמטפחת שקט זמני כרוך במחיר עתידי.
וזה לא עניין רק של "שמרנים מול ליברלים". זו כישלון מנהיגותי: מקבלי ההחלטות פחדו לקבוע כללים ברורים מתוך חשש להתנגשויות פוליטיות ותקשורתיות. התוצאה: סכנות לא מקבלות תשובה רצינית בזמן; בעיות מתנקזות לשכונות מסוימות — ושם הרדיקליזציה מוצאת דשן.
מה עושים? — לקחים ישראליים (ולמה אנחנו צריכים לשים לב)
כישראלים, יש לנו יתרון קשה-חריף: ניסיון מעשי ארוך בטיפול בטרור, במדיניות הגירה מורכבת, ובניהול זהות לאומית מול פלורליזם דתי. להלן כמה מסקנות מעשיות, שמשלבות גם ציניות וגם הצעה ברורה:
- לא להתבייש בהגדרה ברורה של ערכי הליבה — חברה לא יכולה לשרוד בלי חוקים המגדירים מה מקובל ומה לא. לא מדובר בדיכוי תרבותי — מדובר בסירוב לחלק את המדינה לארסנל של כללים מקבילים.
- מדיניות קליטה אמיתית — לימוד השפה, שכלול להכנסת עובדים לשוק, וחינוך אזרחי שמדגיש זכויות וחובות כאחד.
- אכיפה חכמה ונחושה — לא רק חוקים אלא אכיפה יעילה: מעקב אחרי רשתות קיצוניות, מניעת הקמת גופים משפטיים מקבילים, סגירה של מרכזים שמממנים רדיקליזציה.
- שילוב קהילתי אמיתי — תמיכה ביוזמות מקומיות שלא באות כדי להפריד, אלא כדי לגשר: מיזמים של שיתוף בין דתות, תעסוקה משותפת, וספורט קהילתי.
- אנטי-אידיאולוגיה — לא די בכוחות הביטחון; צריך גם מתודולוגיה חינוכית נגד אידיאולוגיות שמגייסות צעירים.
בלגיה אינה המקרה היחיד או היחיד מסוגו. זוהי תזכורת למה שקורה כשקבוצות גדלות בתוך מדינה מבלי שחוקי היסוד האזרחיים שלהם נמסרים בצורה ברורה — כשהמדינה חוששת לדבר, האידיאולוגיה משתלטת במקומות שבהם השקט הציבורי הוא רק מעטה דק.
לסיום — מסר פשוט בבקשה לציונות ריאלית: אסור לנו להתנשאות מוסרית כלפי אירופה. אין לנו זמן לשיפוטיות. במקום זאת, נהיה פרקטיים.
נלמד את השיעור: חברה שלא תדאג לזהותה, לחוקים שלה ולסדר הציבורי — תמצא את עצמה יום אחד, לפתע, מול תופעות שנראו פעם כמו בכותרות קיצוניות, וכעת הן עניין של ימינו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
