היסטוריה של קרבה, משטר של שנאה, והזדמנות אסטרטגית שאסור לישראל להחמיץ

הדיון הישראלי באיראן סבל זה שנים מקיצור יתר מסוכן.
"איראן שונאת אותנו", "האיראנים רוצים להשמיד את ישראל", "אין עם מי לדבר" – סיסמאות שימושיות, אך היסטורית, תרבותית ואסטרטגית הן פשוט אינן מדויקות.

איראן איננה עזה גדולה עם נפט.
היא אימפריה עתיקה, עם זהות עמוקה, תרבות מפותחת, זיכרון היסטורי ארוך – ובעיקר: עם שחווה בארבעים וחמש השנים האחרונות כיבוש פנימי על ידי משטר אידאולוגי קיצוני, שאינו מייצג אותו.

כדי להבין מדוע ישראל אינה יכולה – ואינה צריכה – לעמוד מנגד מול המחאות הנוכחיות, יש לחזור להתחלה.

פרס ויהודים – לא סיפור של שנאה, אלא של רצף היסטורי

בעוד שבשיח המערבי המקוצר איראן מוצגת כ"אויב נצחי של היהודים", ההיסטוריה – אותה מילה שהאקדמיה אוהבת לצטט אבל שוכחת לקרוא – מספרת סיפור הרבה יותר מורכב. סיפור שבו יהודים חיו בפרס עוד לפני ש"רומא" הייתה "מותג", סיפור של שותפות, זהות, תרבות… ואז מהפכה אחת, עם זקן אחד, הפכה הכול על הראש.

הנוכחות היהודית בפרס אינה תוצר של פליטות, אלא של שורש.

כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית, לא רק התיר ליהודים לשוב לארצם לאחר גלות בבל – הוא עיגן את מדיניותו בעקרון של כיבוד דתות, עמים וזהויות. עבור יהודים, זהו רגע מכונן: לא שחרור מתוך רחמים, אלא הכרה בזכות קולקטיבית.

מאז, ובמשך יותר מאלפיים שנה, התקיימו קהילות יהודיות בפרס כמעט ברצף:

• לא כקהילות נרדפות כרונית
• לא כגטאות סגורים
• אלא כחלק מהמארג החברתי והכלכלי

היחסים לא היו אידיליים, אך הם היו יציבים.
היהודי הפרסי לא נתפס כאויב קיומי, אלא כמיעוט לגיטימי.

חשוב להדגיש: אנטישמיות רצחנית בסגנון אירופי או איסלאמיסטי מודרני אינה חלק מהמורשת הפרסית הקלאסית.

המאה ה־20 – אינטרסים, לא אידאולוגיה

גם במאה ה־20, היחסים בין איראן ליהודים ולמדינת ישראל לא התבססו על עוינות.

להפך.

בתקופת השאה, איראן הייתה:

• מדינה לא־ערבית
• לא־סונית
• עם חשדנות עמוקה כלפי הלאומיות הערבית
• ועם שאיפה למודרניזציה ולמערביות

ישראל התאימה לתמונה הזו כמעט באופן טבעי.

הקשרים בין המדינות כללו:

• שיתוף פעולה מודיעיני
• קשרים ביטחוניים
• מסחר, חקלאות וטכנולוגיה
• נפט איראני לישראל
• ונוכחות ישראלית גלויה למחצה בטהראן

לא מדובר היה ב"חברות רגשית", אלא בברית אינטרסים רציונלית.
וזו בדיוק הנקודה: כאשר האינטרסים מדברים – השנאה נעלמת.

1979 – לא מהפכה איראנית, אלא השתלטות אידאולוגית

המהפכה האיסלאמית של 1979 לא הייתה ביטוי טבעי של התרבות הפרסית.
היא הייתה הפיכה אידאולוגית, שבוצעה בשם הדת – אך בניגוד לרוח ההיסטורית של העם.

המשטר החדש נזקק לשלושה דברים כדי לשרוד:

1. דיכוי פנימי
2. לגיטימציה דתית
3. אויב חיצוני קבוע

ישראל הפכה לאויב האידיאלי:

• רחוקה
• לא מוסלמית
• מערבית
• מצליחה
• ונטולת יכולת תגובה ישירה בזירה האיראנית

השנאה לישראל לא נבעה מעם זועם – אלא ממנגנון שלטוני מתוכנן.

מאז, ישראל אינה רק אויב – היא עוגן זהותי של המשטר.

ישראל מושלמת לתפקיד:
קטנה, מערבית, יהודית, מצליחה מדי.

אבל שימו לב:
השנאה הזו היא של המשטר, לא של העם.

העם האיראני – לא אנטי־ישראלי, אלא אנטי־משטרי

איראנים צעירים לא שונאים את ישראל – הם שונאים את מי שאוסר עליהם לרקוד, לשיר, לבחור, ולחשוב.
ובשיחות סגורות, ברשתות, בגלות – ישראל נתפסת יותר ויותר כסמל למה שאיראן יכלה להיות.

סקרים עקיפים, שיח ברשתות, עדויות מהגולה וממקורות מודיעיניים מציירים תמונה ברורה:

הדור הצעיר באיראן ברובו סקרן או חיובי לישראל ורובו רואה בישראל מדינה קטנה שנלחמת על קיומה – לא "שטן ציוני"

השנאה לישראל אינה רגש עממי – היא תוצר של:

• חינוך כפוי
• תעמולה
• פחד
• וענישה

כאשר המחאות מתפרצות – הסיסמאות נגד ישראל נעלמות.
כאשר המשטר נחלש – השנאה מתפוגגת.

זו אינדיקציה קריטית.

המחאות הנוכחיות – שינוי איכותי, לא רק כמותי

המחאות האחרונות באיראן שונות מקודמותיהן בכמה נקודות יסוד:

• הן חוצות שכבות, לא רק מעמד ביניים
• הן מערערות את מנגנוני הכוח, לא רק את הרחוב
• הן מציבות אלטרנטיבה אזרחית, לא רק זעם

ובעיקר:
הן מערערות את הלגיטימציה הדתית של המשטר, לא רק את תפקודו הכלכלי.

כאשר נשים, צעירים ואפילו גורמי ביטחון לשעבר מציבים שאלה אחת פשוטה – למה אנחנו חיים כך – המשטר מאבד את יתרונו המרכזי: הפחד.

מדוע ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ניטרליות

עמידה מנגד אינה ניטרלית – היא בחירה.

לישראל יש אינטרס עמוק וברור:

• משטר איראני חלש או מתפורר
• צמצום ההשפעה האזורית של טהראן
• פגיעה בצירי המימון של חיזבאללה וחמאס
• בלימת הגרעין בלי מלחמה ישירה

תמיכה ישראלית אינה בהכרח חייבת להיות צבאית, לא חסרות אפשרויות:

• תמיכה מדינית פומבית קולנית יותר בעם האיראני ומתיחת ביקורת על מוסדות האו"ם ששותקים למרות הדיווחים על עשרות אלפי קורבנות במחאה.
• חשיפת פשעי המשטר בזירה הבינלאומית
• סיוע טכנולוגי לעקיפת הצנזורה וחסימות האינטרנט
• תיאום אסטרטגי עם ארה"ב וסיוע מודיעיני שהצטבר לקראת מלחמת 12 הימים

והמסר החשוב ביותר שיש להמשיך בו ולהדגיש אותו עוד:
המאבק שלכם אינו נגדנו – ואנחנו לא נגדכם.

מה ישראל וארה"ב מרוויחות מקריסת המשטר?

הרבה יותר משקט זמני:

• בלימת הגרעין – משטר חדש יידרש לשיקום, לא לפצצה
• קריסת ציר הרשע – חיזבאללה, חמאס, החות'ים – בלי צינור חמצן
• מזרח תיכון חדש באמת – לא הסכמים מנייר, אלא שינוי עומק
• חזרה לאיראן פרגמטית – לא בהכרח אוהבת ישראל, אבל לא אובססיבית אליה
• ניצחון מערבי תודעתי – דמוקרטיה לא דרך הפצצה, אלא דרך התפוררות רודנות

היום שאחרי – למה זה טוב גם לארה"ב

קריסת הרפובליקה האיסלאמית אינה מבטיחה דמוקרטיה ליברלית מידית.
אך היא כן מבטיחה:

• חזרה לשיקולים רציונליים
• הפחתת אידאולוגיה משיחית
• פתיחות להסדרים אזוריים
• ובלימת ציר הרשע השיעי

עבור ארה"ב, זהו:

• ניצחון ללא מלחמה
• חיזוק ההרתעה
• והוכחה שדיקטטורות אידאולוגיות אינן נצחיות

לא כל אויב הוא עם, ולא כל עם הוא אויב

כולנו כמובן מבינים כי הטעות ההיסטורית הגדולה ביותר של ישראל היא בלבול בין המשטר האיראני לבין העם האיראני.

העם הפרסי אינו שונא אותנו, הוא שבוי של משטר ששונא את עצמו – ומשליך זאת החוצה.

המחאות הנוכחיות הן אולי ההזדמנות האמיתית הראשונה מזה עשורים לשינוי עומק באיראן.
לא מתוך פלישה.
לא מתוך הפצצה.
אלא מתוך סדק פנימי.

ובמזרח התיכון, סדק – אם לא מחזקים אותו – נסגר.

השאלה איננה אם ישראל מסוגלת להשפיע.
אלא אם היא תבחר להיות חלק מהרגע –
או שוב להסביר בדיעבד למה הוא הוחמץ.

אז למה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשתוק?

כי שתיקה היא עמדה.
ובעולם המזרח-תיכוני, שתיקה מתורגמת לחולשה או פחד.

לא כל יום ההיסטוריה דופקת בדלת – לפעמים היא בועטת בה

ישראל רגילה לחשוב הגנתי.
איראן היא הזדמנות לחשוב אסטרטגית.

העם האיראני לא מבקש חיבוק – הוא מבקש שהעולם יפסיק להעמיד פנים שהמשטר שלו "לגיטימי".
והעם היהודי, עם כל הזיכרון ההיסטורי שלו, יודע מה קורה כשעומדים מנגד בזמן שאנשים נלחמים על חירותם.

השאלה איננה אם המשטר האיראני רע.
השאלה היא אם, כשיש סיכוי אמיתי לסיים אותו –
ישראל תבחר להיות שחקן, או שוב פרשן מהיציע.

כי לפעמים, הדבר הכי מסוכן במזרח התיכון
הוא לא טיל
אלא החמצה.