ביבי וטראמפ – המחזמר
איך נראית הפוליטיקה העולמית כשמפסיקים להעמיד פנים ומתחילים לשיר
מערכה ראשונה: האודישן
כל מחזמר טוב מתחיל באודישן. במקרה שלנו, האודישן לא התקיים בברודוויי אלא בקלפי, בטוויטר, ובאולפני החדשות. שני כוכבים, שני אגואים בגודל אצטדיון, ושאלה אחת פשוטה: מי יותר גדול מהחיים – ומי מוכן להודות בזה בקול רם.
בנימין נתניהו נכנס לבמה כמו טנור ותיק. הוא כבר ראה הכל, שר הכל, ניצח הכל, הפסיד הכל – וחזר להדרן. טראמפ, לעומתו, פרץ לבמה כמו זמר קאנטרי שגילה פתאום שיש מיקרופון. בלי חימום, בלי תווים, עם הרבה ווליום ואפס בושה.
כבר מהדואט הראשון היה ברור: זה לא עוד מחזמר. זו אופרת בופה פוליטית. אחד שר על "ביטחון", השני על "גדולה". שניהם שרים על עצמם. הקהל? שבוי.
מערכה שנייה: הלהיט הגדול
בכל מחזמר יש שיר אחד שאתה לא מצליח להוציא מהראש. אצל ביבי וטראמפ זה היה הלהיט "רק אני יכול".
רק אני יכול להגן על ישראל.
רק אני יכול להציל את אמריקה.
רק אני מבין.
רק אני צודק.
רק אני.
זה שיר פשוט, קליט, עם פזמון שחוזר על עצמו עד שאתה מתחיל להאמין לו. הקהל מצטרף, מוחא כפיים, ובאיזשהו שלב גם לא שוכח לשאול שאלות מביכות כמו "איך?" או "כמה זה עולה?".
נתניהו שר אותו בטון רגוע, כמעט אבהי. טראמפ שר אותו כמו מופע סטנד־אפ עם זיקוקים. שניהם מבינים משהו שהמבקרים אף פעם לא יבינו באמת: פוליטיקה מודרנית לא צריכה להיות רק נכונה. היא צריכה להיות זכירה.
מערכה שלישית: מקהלת המבקרים
ואז נכנסת המקהלה. עיתונאים, פרשנים, אקדמאים, לשעברים למיניהם. הם לא שרים. הם מזייפים בכוונה, מתוך מחשבה שזה יישמע אינטלקטואלי יותר.
"זה פופוליזם", הם מזמרים.
"זה מסוכן לדמוקרטיה", הם מייבבים.
"זה קרקס", הם לוחשים בזעזוע, תוך כדי צפייה אובססיבית בכל פרק.
הבעיה של המקהלה היא שהם שכחו כלל בסיסי במחזמר: אם הקהל קונה כרטיס, זה כבר לא משנה מה אתה חושב על העלילה. המחזמר רץ. והאולם מלא.
מערכה רביעית: הדואט הגדול – ישראל ואמריקה
כאן מגיע הרגע שבו האורות מתעמעמים, והתזמורת מנגנת ברצינות. ביבי וטראמפ, כל אחד מסיבותיו, הבינו דבר עמוק על העולם המערבי: הציבור עייף מהסברים. הוא רוצה סיפור. עדיף עם גיבור ברור, נבל ברור, וסוף פתוח שמאפשר עוד עונה.
טראמפ נתן לישראל תפקיד ראשי. לא כסמל מוסרי, לא כבעיה גיאופוליטית – אלא כבעלת ברית ברורה. בלי כוכביות, בלי "אבל".
ביבי, מצידו, קיבל את טראמפ כמו במאי שמבין שמכוכב כזה לא מבקשים שקט על הסט. נותנים לו במה, ונותנים לו לשיר.
זה לא היה רומן. זו הייתה עסקה מוזיקלית. אתה תיתן לי מחיאות כפיים – אני אתן לך תופים.
מערכה חמישית: רגעי המבוכה
אבל כמו בכל מחזמר טוב, יש גם רגעים שאתה מתכווץ בכיסא. משפטים מיותרים. ציוצים מיותרים. סצנות שאתה מקווה שיחתכו בעריכה.
טראמפ אומר משהו שטותי.
ביבי שותק קצת יותר מדי.
המקהלה צורחת "אמרנו לכם".
והקהל? הקהל כבר רגיל. הוא למד ליהנות מהמבוכה. לפעמים היא אפילו מוסיפה צבע.
מערכה שישית: ההפסקה שהעולם לא קיבל
העולם ניסה להוריד את המסך. חקירות, כתבי אישום, הפגנות, סערות. אבל המחזמר הזה לא בנוי להפסקות. כל ניסיון לעצור אותו רק הפך לעוד מספר מוזיקלי.
כי האמת הלא נוחה היא כזו: ביבי וטראמפ לא המציאו את הציניות. הם רק הפסיקו להתנצל עליה. הם לא פירקו את המשחק – הם פשוט שיחקו לפי הכללים האמיתיים שלו.
מערכה אחרונה: ההדרן
אז האם "ביבי וטראמפ – המחזמר" הוא יצירת מופת? ממש לא.
האם הוא עמוק? לפעמים, במקרה.
האם הוא מרגיז? מאוד.
האם הוא אפקטיבי? בצורה שמטריפה את שונאיו.
זה מחזמר על עידן שבו פוליטיקה היא בידור, ובידור הוא מדיניות. עידן שבו מי שמסרב לשיר – פשוט לא נשמע.
ובסוף, כשהאורות כבים והקהל יוצא החוצה, נשארת שאלה אחת בלבד:
מי יעלה להדרן הבא – והאם מישהו בכלל זוכר איך נראית הצגה בלי שירים?
רמז קטן: אם היא שקטה מדי – כנראה שלא.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
