באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.
מרקו רוביו של 2025 הוא לא הפוליטיקאי המבריק של 2016 שניסה להיות נשיא. הוא הפך ללוחם ותיק, אולי פחות נוצץ אבל יותר חד, עם עמדות ברורות נגד אויבי ישראל ונגד צביעות המערב.
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
מדינה שהאמינה שאפשר לבנות גן עדן על פני האדמה – וגילתה שבגן עדן שלה, אלוהים החליף את הדגל.
ומה שנשאר זה אומה שמנקה את הרחובות, שומרת על שקט, ומתפללת שיום אחד גם המציאות תהיה פוליטיקלי קורקט.
האנטישמיות היא לא המצאה של טאקר קרלסון, אבל הוא הבין שהיא מוכרת טוב. מה שפעם נאמר בשקט, היום הוא אומר בשידור חי עם חיוך של “אני רק שואל שאלות”.
חשוב גם להזכיר כי שמועות טוענות בעקשנות שישבנו של טאקר רופד היטב בכסף קטארי בסכומים נדיבים
האימפריה לא נופלת מהפצצות – היא נופלת מצחוק מרוב מוסר.
והשמש?
היא אולי עדיין לא שקעה על כל בריטניה, אבל על השכל הבריטי – כבר מזמן ירדה החשכה.
פעם, כשדיברת על ספרד, דמיינת פלמנקו, סאנגְרִיה, ים תיכוני, וסייסטה אינסופית תחת שמש נוצצת.
היום? אפשר להוסיף לרשימה גם מסגדים נוצצים, מחבלים מתעוררים, ופוליטיקאים שמתנמנמים מול המציאות.
פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה, היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.
תודה לך, דונלד על זה שהזכרת לנו שציונות זה לא התנצלות
ושאפשר להגן על המדינה גם עם חיוך, גם עם הומור – וגם עם כמה עקיצות טובות למערכת שמעדיפה להתקרבן
ישראל של אוקטובר 2025 היא מדינה עם הרבה מחלות רקע – טראומות ביטחוניות, עייפות לאומית, מחאות בלתי נגמרות, חוסר אמון במוסדות, ותחושת מצור תמידית – גם מבפנים.
אבל בתוך כל זה, צומחת תופעה אחת שמסקרנת רופאים, פילוסופים ופוליטיקאים כאחד: המחלה האוטואימונית הציונית. או בשם העממי שלה – השמאל הישראלי הקיצוני.
