המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
אי שם בשעות הערב, אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים ולרוב גם אישה, שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים.
ברוך הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני
📜 בישראל, בחירות הן כמו חורף – הן אמורות להגיע אחת לכמה זמן, אבל לפעמים פשוט מגיעות בזוגות. הציבור אדיש, הפוליטיקאים דרמטיים, והתוצאה בדרך כלל? ממשלה זמנית עם תחושת קבע. עד הבחירות הבאות, כמובן.
תרבות שלילת האחר היא תסמין של משבר עמוק יותר: אובדן האמון בדיאלוג וביכולת שלנו להתמודד עם דעות שונות. היא משקפת שמאל שהלך לאיבוד, ששכח את ערכי החירות והפתיחות שהוא פעם דגל בהם.
מנקודת מבט ימנית, הפתרון אינו חרם נגדי או השתקה של השמאל, אלא חזרה לשיח פתוח, שבו דעות נבחנות על בסיס טיעונים, לא על בסיס זעם המוני.
כששופטים שותים אספרסו של שלטון החוק – ומטפטפים לתוך הקפה קצת אקטיביזם
אם שאלתם את עצמכם מהי העבודה של הרלב"ניקים – הנה התשובה: הם לא מחפשים עבודה, הם עובדים בלהיות נעלבים מקצועיים.
וכמו כל מגפה – גם את זו אפשר לעצור. רק צריך חיסון נגד צביעות, נגד פוסט-ציונות, ונגד אוברדוז של פינוק.
הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.
בזמן שהעולם מתהפך, אנשים רצים, אזעקות מייללות, ומדינה שלמה מתכווצת סביב מקלטים – יש יצור אחד שלא מתרגש מכלום. לא מטילים, לא מיירטים, ולא מהעובדה שאתה שוכב מתחת לשולחן בסלון עם קסדה על הראש.
זה החתול.
הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.
