מה מנסים למכור לנו בשם "החינוך" – ואיך שכחנו ללמד את הילדים לחשוב?
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
"סליחה, אני רק שאלה" – כך מתחילים בארץ רוב הרגעים שלא ייגמרו טוב.
מדובר באחת מההברקות הפסיביות-אגרסיביות הגאוניות ביותר של התרבות הישראלית: משפט שמתחיל בנימוס קליל, ומסתיים בדרמה משפטית, שיימינג ציבורי או טור ויראלי בפייסבוק.
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
ישראל של אוקטובר 2025 היא מדינה עם הרבה מחלות רקע – טראומות ביטחוניות, עייפות לאומית, מחאות בלתי נגמרות, חוסר אמון במוסדות, ותחושת מצור תמידית – גם מבפנים.
אבל בתוך כל זה, צומחת תופעה אחת שמסקרנת רופאים, פילוסופים ופוליטיקאים כאחד: המחלה האוטואימונית הציונית. או בשם העממי שלה – השמאל הישראלי הקיצוני.
אנחנו עם ששרד 3,000 שנה, קם מן האפר של האימפריות הגדולות, בנה מדינה מתקדמת בלב המזרח התיכון – ואז מרצון גמור בוחר לבלות שבעה ימים באוהל מאולתר בחניה. אם זו לא הוכחה לעקשנות היהודית, אינני יודע מה כן.
יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל
אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור.
על האישה הישראלית – תופעה נדירה, מסקרנת, בלתי ניתנת לחיקוי ומצחיקה באופן שמצריך קורס בנשימה עמוקה.
איך פרחים, מבטים עמוקים ושיחות עד חצות מתחלפים בשלט של המזגן שאף אחד לא מוצא כשהכי צריך אותו
כי בסוף, הזוגיות היא לא על מי שולט בשלט, אלא על זה שמוכן לוותר עליו – רק כי קר לו קצת.