הכל צפוי והרשות נתונה
איך אנחנו מנהלים חיים חופשיים בתוך תסריט שכבר נכתב
יש משפטים ביהדות שנשמעים חכמים במיוחד.
כאלה שאתה מהנהן אליהם, גם אם אתה לא לגמרי בטוח מה הם אומרים.
"הכל צפוי והרשות נתונה" הוא אחד מהם.
מצד אחד – הכול ידוע מראש … מצד שני – אתה חופשי לבחור.
יפה.
רק יש בעיה קטנה: זה נשמע כמו סתירה עם יחסי ציבור טובים.
גורל או בחירה? כן
בוא ננסה לפשט.
אם הכול צפוי – אז מה בדיוק אתה בוחר?
ואם אתה באמת בוחר – אז מה בדיוק צפוי?
התשובה הרשמית: זה גם וגם.
התשובה הישראלית: זה תלוי את מי שואלים.
והתשובה האמיתית?
אנחנו חיים בתוך מערכת שבה אנחנו אוהבים להרגיש בשליטה – גם כשאנחנו לא.
החיים כתסריט – עם מקום לאלתור
תחשוב על החיים כמו סרט.
יש עלילה.
יש כיוון.
יש גבולות.
אבל יש גם שחקנים.
והשחקנים – כלומר אתה – יכולים לאלתר.
לא לשנות את כל הסיפור, אבל בהחלט לשנות איך הוא נראה.
זה קצת כמו ישראל.
יש מציאות.
יש אילוצים.
יש שכנים.
אבל בתוך כל זה – יש מקום להחלטות.
חלקן טובות.
חלקן פחות.
חלקן גורמות לך לשאול למה לא פשוט נתת למישהו אחר להחליט.
האשליה הכי נוחה: שליטה מלאה
אנשים אוהבים לחשוב שהם שולטים.
בקריירה.
בזוגיות.
בעתיד.
הם בונים תוכניות.
מציבים מטרות.
פותחים אקסלים.
ואז מגיעה המציאות.
ומזכירה להם בעדינות שהם שולטים בעיקר על איך הם מגיבים.
לא על מה שקורה.
וזה החלק שבו "הכל צפוי" נכנס לתמונה.
כי יש דברים שלא תלויים בך.
לא משנה כמה תתכנן.
והרשות? איפה היא בדיוק?
ופה מגיע החלק המעודד.
כי למרות הכול – יש לך בחירה.
לא על הכול … אבל על משהו.
אתה לא בוחר איפה נולדת.
אבל אתה בוחר איך לחיות.
אתה לא בוחר את הנסיבות.
אבל אתה בוחר את התגובה.
וזה אולי נשמע קטן.
אבל זה לא.
כי לפעמים, כל ההבדל בין חיים טובים לגרועים נמצא בדיוק שם.
ישראלים והרעיון של בחירה
בוא נודה באמת.
ישראלים לא אוהבים שמגבילים אותם.
תן להם מערכת – הם ימצאו איך לעקוף אותה.
תן להם חוקים – הם ישאלו למה.
אז הרעיון ש"הכל צפוי"
לא מתקבל פה בקלות.
מצד שני, גם הרעיון של אחריות אישית מלאה לא תמיד פופולרי.
כי אם הכול תלוי בי – אז אין את מי להאשים.
וזה כבר פחות נוח.
האיזון הבלתי אפשרי
המשפט הזה מנסה לעשות משהו מורכב: לשלב בין גורל לבחירה.
בין מבנה לחופש.
בין מה שקורה – לבין מה שאתה עושה עם זה.
וזה איזון לא פשוט.
כי קל יותר לבחור צד.
או להאמין שהכול קבוע – ואז אין אחריות.
או להאמין שהכול פתוח – ואז הכול עליך.
הבעיה היא שאף אחת מהאפשרויות לא באמת נכונה.
הפסיכולוגיה של התירוצים
יש עוד שימוש מעניין למשפט הזה.
כתירוץ.
לא הצלחת?
כנראה שזה היה צפוי.
הצלחת?
ברור, בחרת נכון.
המשפט הזה מאפשר לך להרגיש חכם בדיעבד.
וזה אחד התחביבים האהובים על האנושות.
בעיקר עלינו ישראלים.
ומה עם אחריות?
כאן מגיע החלק הפחות מצחיק.
כי אם יש לך רשות – יש לך גם אחריות.
ואחריות זה לא דבר פופולרי.
זה אומר שאתה לא רק קורבן של נסיבות.
אתה גם שחקן.
וזה אומר שהבחירות שלך – כן משנות.
לא הכול.
אבל מספיק.
וזה כבר מחייב.
אז מה עושים עם זה?
זו השאלה האמיתית.
והתשובה, כמו תמיד, מורכבת:
מקבלים שיש דברים שלא בשליטתך ולא מבזבזים עליהם אנרגיה.
ומשקיעים במה שכן בשליטתך.
בבחירות.
בהחלטות.
בגישה.
וזה נשמע פשוט.
אבל זה לא.
כי הרבה יותר קל להתעסק במה שאין לך שליטה עליו.
זה נותן תחושת חשיבות
בלי לקחת אחריות.
חופש בתוך גבולות
"הכל צפוי והרשות נתונה" הוא לא משפט פילוסופי , הוא תיאור מצב.
החיים הם לא כאוס מוחלט … אבל גם לא תסריט סגור.
יש מסגרת ובתוכה – חופש.
לא אינסופי … אבל מספיק.
והשאלה היא לא אם הכול צפוי או אם הכול פתוח.
השאלה היא מה אתה עושה עם מה שניתן לך.
כי בסוף, גם אם לא בחרת את הקלפים – אתה כן משחק את המשחק.
והחדשות הטובות?
יש לך מהלך.
החדשות הפחות טובות?
אין ריסטארט.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
