אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
לפני שתדליק את המזגן בפעם השלישית היום – תדליק את עצמך עם מאמר שמבין בדיוק איך מרגיש גוף ישראלי במצוקה טרופית.
איפה החורף? די כבר עם החום הזה…
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר
הולנד – מדינת החופש, הקנאביס, הזכויות והגבינות – נראית כמו המקום האחרון שבו השריעה תמצא קהל אוהד. אבל כמו שלמדנו מבלגיה השכנה: באירופה של 2025, מה שנראה בלתי אפשרי הופך למציאות עוד לפני שסיימת את הלאטה שלך באמסטרדם.
בימי קדם, גבר היה נמדד לפי מספר הילדים שהעמיד. אחר כך – לפי מספר הקילומטרים שלחם בהם במילואים. היום? לפי כמה חריף הוא מסוגל לשים בפיתה בלי לקרוס לתוך אמבולנס.
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
