Share

אל תתקשרי אליי יותר, אמא – אני בן 76

הדוד סאם - ארצות הברית

יש יחסים שאחרי זמן מסוים מפסיקים להיות רומנטיים והופכים לקצת… חונקים.

אתה כבר לא בטוח אם אתה בזוגיות – או באומנה.
וזה פחות או יותר המצב בין ישראל לארצות הברית.

פעם היינו הילד המוצלח של הדוד מאמריקה. קיבלנו מחמאות, טילים במתנה, הבטחות ביטחוניות וחיבוק חם בכל עצרת או"ם.
היום אנחנו עומדים מול וושינגטון, כמו מתבגר תלותי שמתחנן להארכת דמי כיס, בזמן שהאמא הדמוקרטית נוזפת בנו על "התנהגות לא הולמת בשטחים".

הלו, מדובר במדינה ריבונית, כן?

הציונות נולדה על ברכי הרעיון ש"עם לבדד ישכון", ש"אם אין אני לי – מי לי".
אבל איכשהו, בין ייבוש הביצות לבניית ההייטק, נהיינו הילד שתמיד שואל את אמריקה:
"אפשר בבקשה?"

– אפשר לתקוף את איראן?
– אפשר לבנות בשומרון?
– אפשר לא לשמוע בקול סגן שר החוץ מקונגו שצעק עלינו בעצרת?

-- פרסומת --

כל פעולה אסטרטגית נפתחת בשאלה: מה יגידו בוושינגטון?
מה יאמר הניו יורק טיימס?
האם דובר מחלקת המדינה יאשר לנו לנשום?

הגענו למצב שהממשלה שלנו שקלה פינוי מאחז – כי הנשיא ביידן לא אהב את הצבע של הגגות.

איך נהיינו כאלה?

זה לא קרה ביום אחד.
התלות האמריקאית נבנתה כמו כל מערכת יחסים רעילה – בהתחלה זה נראה מחמיא.
בשנות ה-60, אחרי שנשיא צרפת דה גול סגר את הברז, ארה"ב הפכה למקור הנשק היחיד (פחות או יותר).
מאז – זה רק התעצם.

הסכמי קמפ דיוויד? ממומנים.הדוד סאם - ארצות הברית
הכיפת ברזל? מתוקצבת.
ההסברה הישראלית? תלויה אם AIPAC יאהב את הניסוח.

ובמקום להגיד תודה יפה ולהתבגר, פשוט התרגלנו.
נהיינו ילד בן 76 שעדיין אוכל מהקופסה של אמא, מחזיר לה כל ערב דיווח, ונוזף בעצמו אם שכח לומר תודה על הטילים.

הדמוקרטים – כבר לא אבא ואמא

וכאן מגיע הטוויסט האכזרי:
אבא ואמא כבר לא ממש אוהבים אותנו.
האמריקה של היום היא לא אמריקה של רייגן, ואפילו לא של קלינטון.
היא יותר בכיוון של "פרוגרסיביות לוחמנית עם רגשות אשמה קולוניאליים".

הצעירים באמריקה לא רואים בנו דמוקרטיה קטנה במזרח התיכון – אלא "מדינת אפרטהייד שמדכאת ילידים פלסטינים".
חלקם אפילו לא בטוחים שישראל אמורה להיות קיימת.
וזה לא בשוליים – זה בלב הקמפוסים, במרכז התקשורת, ובפנים של יועצים בבית הלבן.

היהודים הפרוגרסיבים שם כל כך עסוקים בלהציל את העולם, שהם שכחו להציל את עצמם.

הימין האמריקאי? תראו מי נשאר

אז כן, יש עוד מישהו שאוהב אותנו: הימין האמריקאי. הדוד סאם - ארצות הברית
אבל נו באמת, מה היתה אמורה להגיד ממשלת ישראל?
"אנחנו לא מדברים עם ביידן – אנחנו מחכים לטראמפ?"

לפני טראמפ המושיע, המבוכה היתה בעיצומה.
נתניהו חתם נאומים בסנאט עם יותר מחיאות כפיים מאשר קואליציה בבית.
וביידן ?
הוא כתב נאום נגד ההתנחלויות – ואז נרדם באמצע הקריאה.

אנחנו לכודים בין שני עולמות – ולא שייכים באמת לשניהם.
הימין בארה"ב רואה בנו את הגבול הקדמי נגד האיסלאם – והשמאל רואה בנו את גבול החטא המערבי.
ובינתיים, אנחנו שואלים את עצמנו: האם עוד מותר לנו לבנות במעלה אדומים – או שצריך לחכות לאישור מפלורידה?

עצמאות? רק בסיפורי מורשת קרב

בואו נדבר דוגרי:
מדינה שלא מסוגלת לפעול צבאית בלי טלפון מהבית הלבן – היא לא עצמאית.
מדינה שלא מסוגלת לומר "הארץ הזו שלנו" בלי להיבהל מדו"ח של CNN – היא לא ריבונית.
מדינה שמפסיקה מבצע צבאי באמצע כדי "לא להפריע לאג'נדה של המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות" – היא לא מדינה, היא סניף.

הרי מה אנחנו שווים בלי אמריקה?
את זה בדיוק כולם שואלים – וזה בדיוק הליבה של הבעיה.

אולי הגיע הזמן לומר: תודה על הכול – אבל תנו לנו לנשום

זה לא אומר לנתק קשר.
זה לא אומר לסרב לסיוע.
אבל זה כן אומר לזכור מי אנחנו.
להפסיק לפחד להחליט לבד.
לדעת שזכות הקיום שלנו לא נובעת ממסמך שנחתם בפנטגון, אלא מדם, היסטוריה, אלוהים ועקשנות.

מדינה יהודית קמה כדי להיות חופשית.
לא כדי להתקיים בתנאי קבלה של CNN.
לא כדי להתחנן לכל איש קונגרס על חבילת סיוע.
ולא כדי לרעוד מכל שיחת נזיפה של אנתוני בלינקן.

לסיכום – אם זו תלות, אז לפחות שתהיה הדדית

אנחנו אוהבים את אמריקה – באמת.
אבל אהבה אמיתית היא לא תלות, אלא כבוד.
ישראל חייבת להשתחרר מהתפיסה שהיא לא יכולה בלי, ולחזור לאמונה הפשוטה – שהיא יכולה.

כי אם 76 שנה אחרי הכרזת המדינה אנחנו עדיין שואלים את הדוד סם אם מותר לנו לחיות – אולי בכלל לא הבנו את הרצל.

והגיע הזמן, סוף סוף, לענות לטלפון מהבית הלבן – ולומר בעדינות, אבל בתקיפות: "אמא, תודה. אבל אני לא ילד יותר."



לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי

הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

ייתכן שתאהב/י גם את …

פתיחת תפריט נגישות
×