איך הפכה הפוליטיקה הישראלית למועדון צרחות עם תקציב מדינה

פעם אופוזיציה הייתה דבר רציני.

כן, קשה להאמין היום, אבל היה רעיון כזה:
מפלגות שלא בשלטון אמורות להציע אלטרנטיבה.
חזון.
דרך אחרת.

היום?

האופוזיציה הישראלית נראית כמו קבוצת ווטסאפ של אנשים שעדיין לא התאוששו מהפסד בבחירות מלפני שלוש שנים.

המטרה כבר לא לנצח – המטרה היא לצייץ בכעס מהר יותר מהמתחרים.

-- פרסומת --

מקצוע ללא ביקוש

יש בישראל מקצועות שנעלמו עם הזמן.

סנדלר.
טלפן מרכזיה.
מוכר קסטות.

ולידם אפשר להוסיף: "איש אופוזיציה אפקטיבי".

כי בישראל 2026, להיות באופוזיציה זה לא תפקיד.
זה טיפול רגשי קבוצתי במימון ציבורי.

ישיבת סיעה או קבוצת תמיכה?

תסתכלו על מסיבת עיתונאים ממוצעת של האופוזיציה.

כולם נראים כאילו מישהו הודיע להם הרגע שהאינטרנט נפל.

אותן הבעות פנים.
אותם ציוצים.
אותו טקסט קבוע:

"סוף הדמוקרטיה."
"דיקטטורה."
"קריסת המדינה."
"זהו יום שחור."

אחי, אצלכם כל יום הוא יום שחור.
גם אם ירד גשם ביולי אתם מוציאים הודעה על "קריסת האקלים הדמוקרטי".

ההתמכרות לאולפנים

הבעיה היא שהאופוזיציה הישראלית כבר לא באמת מדברת עם הציבור.
היא מדברת עם הפאנל.
כל הדיון הפוליטי הפך לתחרות: מי יצליח להישמע יותר דרמטי בחדשות 12.

כי פעם פוליטיקאים היו צריכים לשכנע מצביעים.
היום הם צריכים לקבל הנהון מאיזה פרשן עם משקפיים עגולים וקפה קר ביד.

וככה נולדה תופעה מדהימה: מפלגות שמנהלות קמפיין כאילו הבחירות מתקיימות בתוך אולפן טלוויזיה בתל אביב.
ואז הן מגלות להפתעתן שיש גם מדינה בחוץ.

העם לא שונא אתכם. הוא פשוט לא מקשיב

ופה מגיע החלק הכואב באמת.

האופוזיציה הישראלית עדיין משוכנעת שהציבור "מטומטם", "מוסת", או "לא מבין מה טוב לו".

כי הרי אין מצב שהבעיה במסר … או במועמדים.
או בזה שכל קמפיין נראה כמו התקף חרדה קולקטיבי.

לא.
כנראה ש-2 מיליון מצביעים פשוט היפנטו את עצמם.

וזאת אולי הטרגדיה הכי גדולה של המרכז-שמאל הישראלי: הוא הפסיק לדבר לישראלים והתחיל לדבר לעצמו.

מחאת הקפה והקרואסון

פעם מחאות היו של פועלים.
היום זאת הפגנה עם בריסטה.

אין בעיה להפגין.
זאת זכות דמוקרטית בסיסית.

אבל כשחצי מהמחאה נראית כמו פסטיבל אוכל טבעוני עם דגלים, קצת קשה למכור לציבור תחושת חירום לאומית.

בטח כשאותם אנשים שמזהירים מ"סוף המדינה" כבר שמונה שנים ממשיכים לטוס לחו"ל, להעלות סטורי מסנטוריני, ולחזור להפגין במוצ"ש.

אפילו האפוקליפסה פה באה עם לאונג'.

האופוזיציה והפנטזיה על "ישראל האמיתית"

יש משפט שהפך לקאלט:
"אנחנו ישראל האמיתית."

מדהים.

כי איכשהו כל מחנה פוליטי בטוח שהוא "העם",
וכל מי שלא מצביע לו הוא תקלה טכנית בדמוקרטיה.

אבל הנה נתון אכזרי: בדמוקרטיה – מי שמנצח בבחירות הוא בדרך כלל זה שהבין את הציבור טוב יותר.

לא תמיד … אבל לרוב.

והימין הישראלי, לטובתכם או לרעתכם, הבין משהו שהאופוזיציה מסרבת להבין:
ישראלים רוצים ביטחון.
רוצים זהות.
רוצים מדינה יהודית.
ורוצים שפחות יטיפו להם מטוויטר באנגלית.

הטוויטר הוא לא מדינה

ופה האופוזיציה נופלת שוב ושוב.
היא בטוחה שאם קיבלה 80 אלף לייקים – היא כבשה את המדינה.

אבל ישראל האמיתית לא גרה בטוויטר.
היא עומדת בפקק ליד חדרה.
עושה מילואים.
משלמת משכנתא.
ורוצה לדעת אם יהיה פה בטוח לילדים שלה.

היא פחות מתעניינת בפוסטים עם המילה "פשיזם" בפונט מודגש.

אז מה בעצם התפקיד של האופוזיציה?

באופן עקרוני?
לבקר את הממשלה.
להציע חלופה.
לפקח.
לאזן.

בפועל?

לצעוק "קץ הדמוקרטיה" כל שלושה ימים עד שהציבור מפסיק לשמוע.

וזה אולי הסיפור העצוב באמת.

כי דמוקרטיה צריכה אופוזיציה חזקה.
חכמה.
מחוברת לציבור.

לא להקת פאנליסטים עם תקציב.

תחביב יקר מאוד

וככה מדינת ישראל ממשיכה לממן את אחד התחביבים היקרים בעולם:
פוליטיקאים שמפסידים בחירות –
ומסבירים לציבור למה הציבור אשם בזה.

ובינתיים,
הקואליציה עושה מה שהיא רוצה,
התקשורת עושה מה שהיא תמיד עושה,
והאופוזיציה?

היא עסוקה בעוד ישיבת חירום על ציוץ.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --