מה מנסים למכור לנו כשאומרים "אין הבדל בין הדתות" – ואיך זה תמיד נגמר בזה שאתה צריך להתנצל על החגים שלך?
למה "כולנו אותו דבר" תמיד אומר שאתה אמור להפסיק להיות אתה
שמעתם את זה בטח פעם או פעמיים:
"כל הדתות אותו דבר."
אמירה שמגיעה בדרך כלל עם חיוך מלא חמלה, כובע רחב שוליים וסשן יוגה ברקע.
הטענה: כל הדתות שואפות לטוב, לשלום, לאהבה.
המציאות: רק אחת מהן נמדדת תמיד בציפיות כפולות, בדקויות בלתי אפשריות, ובאמירה הנפוצה:
"הדת שלך יפה, אבל אל תהיה קיצוני."
(אגב, "קיצוני" זה מישהו שמקפיד על מסורת בלי להתנצל עליה.)
אז מה מוכרים לנו כאן?
- שאם תניח תפילין – זה מרתיע.
- אבל אם תכרע חמש פעמים ביום עם שטיח – זה אותנטי.
- שאם תצום בכיפור – זה נחמד כל עוד אתה שותק על זה.
- אבל אם תצום ברמדאן – זו "חגיגה של תרבות עשירה שכולנו צריכים להכיר."
אתה מבין? כולנו שווים, כל עוד הם מבטאים את השונות שלהם, ואתה – את השקט שלך.
איפה שוויון? איפה סובלנות?
- כשמכריחים גן ילדים יהודי לא להזכיר את חנוכה כדי "לא לפגוע ברגשות".
- כשבתי ספר חילוניים מקיימים "שבוע סובלנות" עם שיעור על האסלאם, בודהיזם, נצרות ו… כל דבר שהוא לא יהדות, כי “זה כבר מובן מאליו.”
- כשעושים תערוכה על "דתות העולם" ודת אחת מוצגת כאופציה רגועה, אוניברסלית – ואחת אחרת, כלומר שלך – כסיפור מורכב שצריך להתנצל עליו עם פסקה על “רבנים מסיתים”.
ובינתיים, ברחבי המזרח התיכון…
- יהודים גורשו מ-22 מדינות מוסלמיות.
- כנסיות נשרפות באפריקה.
- מיעוטים דתיים נרדפים באיראן, טורקיה, פקיסטן וסעודיה.
- ובישראל? אתה אמור להסביר למה הבנייה ביהודה ושומרון פוגעת ב"שלום בין הדתות".
והכי אירוני?
שדווקא אתה, זה שמניח תפילין, שומר כשרות, מתפלל לשלום ירושלים, חי במדינה פתוחה וסובלנית –
הפכת ל"בעיה", בזמן שכל השאר הם "מורכבים", "קורבנות של מערכות" או "בעלי נרטיב אחר".
ומה קורה כשמישהו באמת מאמין שאין הבדל?
הוא מפסיק להאמין בעצמו.
הוא מתחיל להתבייש במסורת שלו.
הוא שואל: "אולי באמת כולנו אותו דבר?" – ואז מאבד את הייחוד, הזהות, והחוזק שדווקא החזיק אותנו כעם במשך אלפיים שנה.
ולסיום, כלל ברזל:
אם אומרים לך שכל הדתות שוות – תבדוק מי מהן שורדת בלי לגייס אמנסטי.
כי יהדות היא לא עוד אחת מהדתות.
היא ברית. זהות. עם. תרבות. שליחות.
והיא שורדת לא למרות ההבדל – אלא בזכותו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
