האזרח הקטן והחוק הגדול

פעם, כשהיינו ילדים, לימדו אותנו שחקיקה נעשית בכנסת. שהרשות המחוקקת מחוקקת, שהרשות המבצעת מבצעת, ושהשופטים – הם פשוט שם כדי לפרש את החוק, לא לכתוב אותו מחדש עם עט נוצה ושרביט של הארי פוטר.
אבל אז התבגרנו, גילינו חדשות, וקיבלנו את השיעור החשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית:
כשהכנסת לא עושה את העבודה – בג"ץ ירים את הכפפה, יכתוב את החוקים, יעצב את המציאות, ואפילו ישתה לכם את הסודה מהמקרר.

רגע, אז מה מנסים למכור לנו בבית המשפט?

האמת? חבילה די יפה. היא כוללת:

• זכויות אדם (רק הסוג האופנתי)
• פרשנות דינאמית לחוק (כלומר – נכתוב מה שבא לנו)
• איזונים ובלמים (שבהם אנחנו השופט, המאזן, הבלם והשוער)
• רפובליקת מומחים (אם לא הבנת את פסק הדין – אתה פשוט לא מספיק נאור)

ומה עוד תקבלו?

• חוקי יסוד חדשים במהדורה מוגבלת! (נכתבו ב-3 לפנות בוקר במליאה ריקה – אבל עכשיו הם קדושים יותר מהשולחן ערוך)
• מתנות קטנות לחג הרמאדן (אבל פחות ביום ירושלים)
• ופסקי דין שבכוחם לבטל חוקים של הכנסת – גם אם התקבלו ברוב של 64 מנדטים.
  כי מי צריך רוב, כשיש לך תחושת צדק טבעי וסמכות אוניברסלית?

איך הפקיד הפך למחוקק?

ובכן, הפקיד לא סתם הפך למחוקק – הוא גם הפך לאדריכל חברתי, סוציולוג חובב, לפעמים פרשן פוליטי, ולרוב גם פסיכולוג לאומי.
התהליך הזה לא קרה ביום. זה התחיל בקטנה:

• "רק נפרש את החוק"
• "נבטל את ההחלטה הזו, כי היא לא סבירה"
• "נגייס את הממשלה לכוננות משפטית"
• "נחליט מי ראוי לכהן, גם אם הציבור חושב אחרת"

וככה, בלי ששמנו לב – התעוררנו בבוקר, ומי שחשבנו שהוא פקיד מערכת המשפט התברר כמעין נביא משפטי, מנהיג מוסרי, ולעיתים אפילו סוג של סנהדרין בלי קלפי.

-- פרסומת --

המשפטיזציה: מחלה אוטואימונית של הדמוקרטיה

כשמערכת המשפט משתלטת על הכל – מתקבל מצב שבו הציבור לא יודע למי להצביע כדי לשנות מציאות.
הצבעת על מדיניות מסוימת? בג"ץ יבטל.
ביקשת חוק לשינוי סדרי עולם? זה "פוגע במרקם החוקתי המדומיין".
דרשת לטפל בבעיות המסתננים? "זכויות יסוד, חבר. זכויות!"
(שאגב, גם אם לא כתובות בשום מקום – תמיד אפשר למצוא אותן בין שורות החוק, או מתחת לכרית בלילה).

התוצאה: הציבור מתוסכל, הכנסת מושפלת, הממשלה מנוטרלת – ורק בג"ץ פורח, עם פסקי דין שמזכירים יותר סדנת תודעה מאשר מערכת משפטית.

אז למה אנחנו ממשיכים לשחק את המשחק?

כי למראית עין, הכל חוקי. הכל עם פסקי דין, הכל עטוף במונחים כמו "שלטון החוק", "הגנה על המיעוט", ו"שפיות מערכתית".
אבל האמת הפשוטה היא – אנחנו נשלטים על ידי אליטה משפטית מצומצמת, שאינה נבחרת, אינה מתחלפת, ואינה עומדת לבחירה אחת לארבע שנים.
וזה, חברים יקרים, לא דמוקרטיה – אלא טכנוקרטיה בתחפושת של צדק.

ומה עושים עם זה?

1. מזכירים לשופטים מה תפקידם: לפרש את החוק – לא לחנך את העם.
2. מחזירים את הכוח למחוקקים הנבחרים, גם אם הם לא סיימו תואר שני בהרווארד.
3. מבינים ששלטון החוק לא שווה שלטון השופטים – אלא שלטון לפי חוק שחוקקה הכנסת, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הקונסוליה האירופית.
4. ובעיקר – מפסיקים להאמין שפקיד הוא נביא.
   הוא אולי יודע חוקים, אבל הוא לא אמור לכתוב אותם לפי תחושת בטן.

לא שונאים שופטים – פשוט זוכרים שהם לא אלוהים

מערכת משפט חזקה – זה חשוב.
שלטון החוק – חיוני.
אבל כשהחוק נכתב ומפורש על ידי חבורה שלא נבחרה, לא תוחלף, ולא שומעת לאף אחד –
זה לא שלטון החוק. זה שלטון הפקיד.
ולא בחרנו בו.

אז בפעם הבאה שיגידו לכם "החלטת בג"ץ היא סופית!" – תשאלו:
"סופית – כמו בפסק דין? או כמו בפחית של משחת נעליים? כי משהו כאן מריח קצת מעוות."

ובינתיים – תחזיקו מעמד, ואל תשכחו ש"סבירות" זה מושג גמיש. ממש כמו מחיר של קפה בנתב"ג.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --