ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם

בריטניה הגדולה, המצפון הקטן

קשה להאשים את בריטניה – היא הייתה עסוקה.
נאצים בפנים, פצצות מהשמיים, קולוניות שמאיימות להתנתק, אינפלציה, ווינסטון צ'רצ'יל עם סיגר.
ומי שם לב לכמה רכבות במזרח אירופה שמובילות יהודים למחנות?
הם הרי "אזרחים של מישהו אחר", "נתינים של ארצות אחרות", ובינינו – לא בדיוק מה שנחשב "מעמד גבוה" בטרקלין הבריטי.

הבעיה היא שזה לא היה רק עניין של הסחת דעת. זו הייתה בחירה. מדודה. אלגנטית. מתחמקת. עם חיוך מנומס. כמו שרק הבריטים יודעים.

הרגע שבו בריטניה הייתה יכולה לעצור את זה – ובחרה שלא

המודיעין הבריטי ידע.
הדו"חות זרמו.
הצנחנים היהודים הזהירו.
המברקים שידרו.
והתשובה הבריטית?
מממ… אולי אחרי ההפסקת תה.

הפצצה של מסילות הברזל לאושוויץ? "מסובך מדי".
קבלה של פליטים יהודים? "הבעייתיות הדמוגרפית בארץ ישראל".
שחרור מחנות בעדיפות מבצעית? "זה לא בקו החזית".
תרגום צעקת ילדים מגטו ורשה לשפה דיפלומטית? "איננו יכולים לאשר את המידע באופן ודאי".

-- פרסומת --

כשהנשק הבריטי כבר הפציץ מטרות בכל גרמניה, הוא איכשהו מעולם לא מצא את דרכו למשרפות.

עכשיו דמיינו שהם כן היו עושים משהו

הבה נדמיין מציאות אלטרנטיבית:
שבה ווינסטון צ'רצ'יל נעמד בפרלמנט, ומכריז:
"היום נלחם לא רק למען החירות הבריטית, אלא גם להצלת אחינו היהודים."
נשמע דמיוני? כי זה היה דמיוני.
אבל נניח שהוא כן היה אומר את זה.
נניח שבריטניה הייתה אוספת את ספינותיה, פותחת את שערי פלשתינה, או אפילו מפציצה את מסילות הרכבת לבירקנאו.

מה היה קורה?

בריטניה מצילה יהודים – והאימפריה מתכווצת

לו בריטניה הייתה מתערבת באופן אקטיבי להצלת היהודים, היא הייתה מאבדת לא רק משאבים, אלא גם את העמימות המוסרית שכל כך נעימה לה.
כי אין דבר שבריטניה פחדה ממנו יותר מאשר להיות בצד אחד ברור של ההיסטוריה.
היא אהבה להישאר ניטרלית, אלגנטית, להחזיק את המקל מהאמצע – בין אנטישמיות קולוניאלית לבין התנצלות של בדיעבד.

הצלת יהודים הייתה מחייבת אותה לקחת עמדה חד-משמעית נגד ההשמדה – ולא רק להלחם בגרמנים בשם הדמוקרטיה, אלא בשם האנושיות. וזה, מה לעשות, היה לה קשה.

אבל לו הייתה עושה את זה?
ההיסטוריה של העם היהודי – ושל המזרח התיכון כולו – הייתה משתנה.

מה היה משתנה?

1. שישה מיליון לא היו נרצחים – אולי לא כולם, אבל מספר ניכר מהם היה ניצל.
2. הקונצנזוס על מדינת ישראל לא היה מתעכב עד 1948, אלא היה מקבל לגיטימציה מוקדמת.
3. העולם היה פחות אנטישמי ממה שהוא כיום, כי לא היה לו זמן להמציא מחדש את השקר ש"לא ידענו".
4. בריטניה הייתה נחשבת לא רק כמעצמה קולוניאלית, אלא גם ככוח מוסרי – שזה הרי הדבר שהיא הכי אהבה לדמיין על עצמה.

למה זה לא קרה?

כי ליהודים לא הייתה קולוניה ששווה גומי.
כי הם לא סיפקו לה חיטה, זהב, או יהלומים.
כי הם לא הצביעו בבחירות בבריטניה.
כי הם לא היו פריזאים אלגנטיים או שייח'ים מחלקי נפט.
הם היו… יהודים.
נטולי השפעה. נטולי קרקע. נטולי חשיבות פוליטית – עד שדמם הפך לסמל.

וכמו תמיד – קל יותר להניף יד ולומר "צר לנו מאוד", מאשר להניף פצצה ולעצור רכבת מוות.

הבריטים – אלופי הפאסיב אגרסיב

הבריטים הרי לא יגידו "לא אכפת לנו מהיהודים".
הם יגידו: "We deeply regret the unfortunate developments".
והם יגידו את זה בחליפה, עם כוס תה ולחמנייה.
וכשהיהודים נשרפים, הבריטים מחפשים נוסח דיפלומטי להתעלם מהם בלי להיראות אנטישמים.
זה כישרון.
וגם פחדנות.

ציניות של היסטוריה

בריטניה, כמו אירופה כולה, יכלה להציל את העם היהודי – ולא עשתה זאת.
ולא בגלל שלא יכלה.
אלא בגלל שלא רצתה.

כי ברגע האמת, היא בחרה להילחם על לונדון – לא על לודג'.
על רומל – לא על רומקובסקי.
על החירות – לא על החיים.
ועל תה – תמיד על תה.

והיהודים? הם היו שיעול רחוק מהמזרח, רעש רקע של ההיסטוריה.
עד שהפכו למצפון המאוחר של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.

אז מה היה קורה אם בריטניה לא הייתה מתעלמת מהשואה?
היינו זוכים בהיסטוריה אחרת.
ואולי, רק אולי – בבריטניה אחרת.