לאלברט, עבדכם הנאמן, יש סבלנות מוגבלת לאינקוויזיטורים בחליפות יוקרה

כשהאפיפיור מגלה את הפרוגרסיביות

יש מוסדות בעולם שמספיק לשמוע את שמם כדי להרגיש כאילו חזרנו לאחור בזמן – הוותיקן למשל. לכאורה, מבצר קדוש במרכז רומא, מוקף חומות ושומרי משמר שוויצרי בחליפות קרקסיות. בפועל, מדובר במוסד עם מונרכיה תאוקרטית בת 2,000 שנה, שמקדימה את קופת חולים ביכולת לשרוד כל שערורייה, ושבשנים האחרונות מתעקשת להוכיח שאפשר להיות גם פרוגרסיבי וגם מיושן בעת ובעונה אחת.

אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים.

היסטוריה קצרה של אהבה-שנאה: היהודים כמנויי קבע בבלוק האנטישמי

עוד לפני שהמציאו את המושג "פייק ניוז", הכנסייה הקתולית התמקצעה בלהפיץ עלילות על העם היהודי – החל מרצח ישו ועד חבילות דואר מורעלות של מצות מדם ילדים נוצרים. בתקופות מסוימות, אם היית יהודי שחיפש בית באירופה, ההמלצה הרפואית הייתה: "שמור מרחק של חמישה קילומטרים לפחות מהצלב הקרוב לביתך".

נכון, מאז מלחמת העולם השנייה הוותיקן ניסה להראות שהוא השתנה – אפיפיורים מבקשים סליחה, משלחות נוצרים מבקרות ביד ושם, צילומים מרגשים עם רבנים חרדים בכותל. אבל בפועל, בכל פעם שהמצב הבינלאומי מתחמם והאנטישמיות מרימה ראש – הוותיקן נוטה להיזכר בשורשים הישנים. לא תמצאו אותם מגנים בתקיפות את הטבח ביהודים בפריז, אך הם בהחלט ידאגו להעיר לישראל כשהיא מגיבה על ירי טילים מעזה.

הוותיקן בעידן ה־Woke: כנסייה על טיקטוק

אחד הדברים המשעשעים – או העצובים – הוא לראות את הכנסייה מנסה להמציא את עצמה מחדש בעידן ה־Woke. כאילו שמישהו ברומא החליט שאם הם יאמצו דגלי גאווה ויעלו פוסטים על זכויות אקלים, כל חטאי האינקוויזיציה יימחקו.

אבל יש בעיה: כשאתה מנסה להיות גם מוסד שמרן שמאמין בנצחיות המסורת וגם אינפלואנסר פרוגרסיבי באינסטגרם – אתה בעיקר מצטייר כמבולבל. כך למשל, אפיפיור פרנציסקוס מרבה לדבר על "שלום עולמי" ועל "דאגה למהגרים", אך משום מה נוטה לשכוח להזכיר את זכותו של העם היהודי למדינה משלו. מסתבר שמול ישראל, האג'נדה ההומניסטית נעצרת על שערי ירושלים.

הדיפלומטיה הוותיקנית: לחבק את כולם – חוץ מאתנו

הוותיקן מנהל קשרים דיפלומטיים עם כמעט כל מדינה בעולם, כולל כמה משטרים אפלים במיוחד. אם מחר תוקם רפובליקת האייתולות של המאדים, אפשר להניח שכבר בדרך לשם האפיפיור יברך אותה על "תרומתה לשלום".

לעומת זאת, היחסים עם ישראל תמיד מגיעים באיחור של כמה עשורים וטפטוף של נזיפות מוסריות. גם כשהוותיקן מכיר רשמית במדינת ישראל, תמיד יימצא נציג כנסייה בכיר שיזכיר ש"צריך לשמור על זכויות הפלסטינים בירושלים" – כי הרי אין כמו שיעור מוסר מאלה שהמציאו את מסעות הצלב.

אנטישמיות במאה ה־21: אותו טעם, אריזה חדשה

הבעיה אינה רק היסטורית. כיום, בעידן של אנטישמיות דיגיטלית וקריקטורות מודרניות של "יהודי חמדן עם אפליקציה בבנק", הוותיקן היה יכול להוביל את המאבק. במקום זאת, הוא לעיתים מתייצב לצד שיח ה־BDS וארגונים פרו־פלסטיניים.

לכאורה זה נראה כמו הומניזם; בפועל מדובר באותה אנטישמיות עתיקה – רק עטופה בשפה של "זכויות אדם". הרי קל להאשים את מדינת היהודים על כך שהיא מגינה על עצמה, במיוחד אם זה מאפשר להציג לעולם פרוגרסיביות נוצצת בלי לשלם מחיר אמיתי.

מוסד מיותר במאה המודרנית?

כשהעולם מתמודד עם טרור אסלאמי, עם משברים אקלימיים ועם דיקטטורים גרעיניים, קצת קשה להבין מה התפקיד של מדינת־מיני בגודל של שכונת קריית יובל שמחזיקה מטבעות זיכרון ותלבושות מסורתיות. אם פעם הוותיקן היה מוקד כוח אמיתי, היום הוא בעיקר מוקד צילום לתיירים וחנות מזכרות עם מיסיונריות בצד.

במובן מסוים, הוותיקן הפך לאחד המוסדות הוותיקים ביותר ששרדו את עידן הרציונליות – לא בזכות רלוונטיות אלא בזכות נוסטלגיה, טקסים צבעוניים ומסורת שלא מתה גם כשהיא מגוחכת.

הפארסה המוסרית של הוותיקן

החמלה מתחילה בבית – אבל שם נשארת

האפיפיור הנוכחי נושא נאומים חוצבי להבות על צדק חברתי, חמלה לעניים ואהבת כל יצור אנוש – אך משום־מה, כשמדובר בטיפול בשערוריות ההתעללות של כמרים בכנסייה שלו, לפתע הקול מתחלף ללחישה עדינה. חוקים מוסריים נדרשים מאומות העולם, אבל המוסד שאמור לשמש מגדלור מוסרי לא מצליח להדליק נורה אחת במסדרונותיו האפלים. זה קצת מזכיר שר אוצר שמטיף לציבור לחסוך בזמן שהוא בעצמו חי באוברדראפט תמידי.

טאטוא תחת הגלימה

הוותיקן השקיע מאות שנים בפיתוח אמנות הטקס, הקטורת והשירה הגרגרית, אבל באותו זמן פיתח גם מומחיות פחות מפוארת – טאטוא. לא מדובר בניקיון הארמון, אלא ביכולת לטאטא תחת השטיח כל דו"ח מטריד, עדות של קורבן, או חשבון בנק חשוד של בישוף בכיר. במקום להודות בכישלון מוסרי ולבצע רפורמות כואבות, מעדיפים שם לארגן עוד תהלוכה חגיגית עם קטורת ולהתפלל שהתקשורת תשכח.

מוסר על רגל אחת – על הקביים של צביעות

אין אירוניה גדולה יותר מהמראה של מוסד שמטיף לעולם על צניעות, צדק ומוסריות, בזמן שהוא נלחם בשיניים כדי להגן על פנסיות שמנות של כמרים שהוא עצמו מצא אשמים בעבירות חמורות. במקום להפוך את הכנסייה לבית נקי ומואר, הם בוחרים להחליק על קווי ההגנה המשפטיים כאילו היו מגרש החלקה מוסרי. אבל למה להתאמץ, אם אפשר פשוט לשאת נאום פיוס ולסמוך על הזיכרון הקצר של הקהל?

מהפכה של אהבה – כלפי חוץ בלבד

הוותיקן אוהב לדבר על "מהפכת אהבה" ועל "רוח של התחדשות", אלא שהמהפכה הזו כנראה לא הגיעה למסדרונות הפנימיים, שם ממשיכים לשמור על אותה היררכיה חונקת, אותה סודיות אפלה ואותה העדפה לשטוף ידיים בתקשורת במקום לנקות את הלכלוך מהשורש. מבחוץ – קשת בענן; מבפנים – טחב של ימי הביניים.

שורה תחתונה: אם מוסד שמטיף לאנושות על חטאים לא מסוגל לנקות את הבית שלו, הגיע הזמן שאולי יעשה פחות פוסטים על חמלה ויותר פעולות עם מקלדת חשבונאית וחוקרי משטרה.

ואז … במעבר חד לפארסה האחרונה

אוקטובר 2025 – שנתיים לאחר מתקפת הטרור של חמאס על ישראל
מזכיר המדינה של הוותיקן, הקרדינל פייטרו פארולין, מותח ביקורת קשה על המלחמה בעזה.

 

ואולי ישראל צריכה ללמוד גם משהו מהוותיקן ?

ראשית, סבלנות. קשה להחזיק מעמד 2,000 שנה בלי לדעת להתעלם ממציאות. שנית, מיתוג. תודו שאין כמו שומר שוויצרי במדים מצחיקים כדי להוסיף לאירוע גלאם טקסי.

אבל בעיקר, ישראל צריכה להפסיק לחכות למחיאות כפיים מהוותיקן. אם במשך מאות שנים היהודים נרדפו בשמו, לא סביר שהמוסד הזה יהפוך בן־לילה למגן האינטרסים הציוניים.
במקום זאת, עלינו להמשיך להרים גבה – וגם להרים כוסית יין ישראלי איכותי – על כך שב־2025 עדיין יש מי שחושב שמאות גברים בתלבושות טקסיות ברומא יודעים טוב יותר מה נכון לעם היהודי.

עם הנצח לא מפחד מצלבים

אולי הגיע הזמן לשחרר: הוותיקן לא הולך להיעלם מחר בבוקר, אבל גם לא באמת קובע יותר מדי במאה ה־21. ישראל יכולה להמשיך לשגשג גם בלי ברכת הדרך של האפיפיור.

בינתיים, כשהעולם המערבי נכנע לגלי אנטישמיות חדשים במסווה של "צדק חברתי", ישראל צריכה לזכור שהכוח האמיתי נמצא אצלה – לא ברומא. אחרי הכול, היינו כאן לפני קונסטנטינוס ונמשיך להיות כאן גם אחרי שהוותיקן ימצא אפליקציה אחרת לשווק את דרשותיו.

אז שימרו על יין הקידוש, שמרו על ירושלים, ותנו לוותיקן להמשיך לחפש את דרכו בין המסורת לבין הטיקטוק.