"באנו חושך לגרש" – האיסלאם כמנוע מאחורי האנטישמיות המודרנית
אם היית שואל אירופאי ממוצע בתחילת שנות ה־90 מאיפה תגיע האנטישמיות הבאה, הוא היה עונה בביטחון של מי שקרא חצי ספר היסטוריה:
“מהימין הקיצוני. מהשוליים. מגלוחי הראש.”
שלושים שנה אחר כך, מתברר שהטעות לא הייתה בפרטים – אלא בכיוון.
האנטישמיות לא חזרה עם מגפיים.
היא חזרה עם סיסמאות על שלום, דגלי זכויות אדם, וחיוך של רב־תרבותיות.
ובמרכז הסיפור – האיסלאם.
לא המוסלמי השכן.
לא הנהג.
לא בעל המכולת.
אלא האידאולוגיה, התיאולוגיה, והתרבות הפוליטית שיצאו ממנה – ושאיש במערב לא מעז לקרוא להן בשם.
🕯️ האנטישמיות הישנה: אירופה מתביישת, האיסלאם לא
האנטישמיות האירופית הקלאסית עברה טראומה.
השואה עשתה מה שאפילו הנאורות לא הצליחה: היא גרמה לאירופה להתבייש.
מאז, שנאת יהודים ביבשת היא כמו סיגריה במסעדה – קיימת, אבל אסורה, חצי נסתרת, ומלווה במבוכה.
אבל האנטישמיות האיסלאמית?
לא עברה תהליך כזה.
לא התנערה.
לא התנצלה.
לא עשתה חשבון נפש.
להפך – היא עברה שדרוג.
📜 שורשים תיאולוגיים: כשהשנאה היא לא טעות – אלא מסורת
באיסלאם הקלאסי, היהודי איננו “אחר” סתמי.
הוא דמות תיאולוגית ברורה:
מי שסירב להכיר בנביא.
מי שנתפס כבוגד.
מי שיש להכפיף, להשפיל, או להיאבק בו.
היהודי במרחב האיסלאמי לא הושמד – הוא נוהל.
כדִ’ימי.
נסבל.
נחות.
עם זכויות חלקיות וראש מורכן.
זו לא הייתה דו־קיום.
זו הייתה היררכיה.
וכשיהודי מרים ראש, מקים מדינה, מנצח במלחמות – הוא לא “בעיה פוליטית”.
הוא חטא תיאולוגי חי.
🕌 מהתיאולוגיה לפוליטיקה: כשהאסלאם פוגש את המודרנה
כשהאיסלאם פגש את המודרנה, קרו שני דברים:
- הוא הפסיד.
- והוא סירב להשלים עם זה.
התבוסה הצבאית, הכלכלית והתרבותית של העולם המוסלמי מול המערב יצרה תסכול עמוק.
ובמקום רפורמה – נולדה האשמה.
ומי האשם המושלם?
• לא חזק מדי
• לא חלש מדי
• מוכר מהטקסטים
• ועם כתובת ברורה בירושלים
ברוכים הבאים לאנטישמיות המודרנית.
🎭 המסכה החדשה: אנטי־ציונות, המותג הכי מצליח
האיסלאם הפוליטי הבין משהו שהמערב לא הבין עדיין:
אסור לשנוא יהודים – מותר לשנוא ציונים.
וכך נוצר הקסם:
• אותה שנאה
• אותם דימויים
• אותו דה־הומניזציה
• אבל עטיפה חדשה, נקייה, מוסרית
“לא נגד יהודים.”
“רק נגד ישראל.”
“רק ביקורת.”
“רק זכויות אדם.”
ובאורח פלא – כל יהודי בעולם הופך פתאום ל”אחראי”.
🧠 המערב משתף פעולה: מתוך פחד, אשמה וטיפשות
וכאן נכנס המערב לתמונה – לא כקורבן, אלא כמשת”פ.
כי המערב של המאה ה־21:
• מפחד להיקרא גזען
• מפחד לפגוע
• מפחד להבדיל בין אידאולוגיה לאדם
• ובעיקר – מפחד מהאשמות באיסלאמופוביה
אז הוא מעלים עין.
מתרץ.
ומלבין שנאה בשם “רגישות תרבותית”.
וכך קורה הפלא:
אנטישמיות איסלאמית אלימה – מוצגת כ”זעם אותנטי”.
הגנה יהודית – כ”קולוניאליזם”.
וטבח – כ”התנגדות”.
🇮🇱 ישראל: הפשע הבלתי נסלח
ישראל היא לא הבעיה.
היא ההוכחה.
הוכחה שיהודים לא נכנעו.
שהם לא קיבלו עוד את מעמד הדִ’ימי.
שהם מעזים להיות ריבונים, חמושים, ומנצחים.
ובעולם איסלאמי שבו הכבוד חשוב מהחיים – זה חטא שאין עליו מחילה.
לא גבולות.
לא התנחלויות.
לא מדיניות.
עצם הקיום.
🔥 “באנו חושך לגרש” – גם כשהחושך צועק “שלום”
האנטישמיות המודרנית לא נראית כמו פעם.
היא מדברת בשפה רכה.
לובשת סיסמאות של צדק.
ומצולמת ב־HD להפצה ברשתות.
אבל בליבה – היא ישנה מאוד.
והאיסלאם הפוליטי הוא המנוע המרכזי שלה:
אידאולוגית, תרבותית, ותיאולוגית.
לא היחיד.
אבל הדומיננטי.
🧠 סיכום לא מנחם
• האנטישמיות לא נעלמה – היא החליפה מדים.
• המערב לא נלחם בה – הוא מתנצל בפניה.
• ישראל לא אשמה – היא פשוט מסרבת להיעלם.
ובסוף, כמו תמיד, זה לא מאבק על גבולות.
זה מאבק על אמת.
ועל השאלה הפשוטה:
האם מותר ליהודים להגן על עצמם – גם אם זה לא נוח מוסרית למישהו באירופה?
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
