כשהחיים ממשיכים – אבל הפיד נשאר במלחמה

יום יפה בחוץ.
הרחוב מלא שוב בילדים, הפלאפל חזר לטגן, אפילו השכן מהקומה הרביעית שוב צועק על הכלב שלו כאילו מעולם לא הייתה אזעקה.
אבל אתה? אתה לוקח נשימה, פותח את הטלפון – ובום.
לא של אזעקה.
של הפיד.

עוד פוסט על מי צדק.
עוד סרטון ממישהו כלשהו של יירוט.
עוד דיון סוער על מתי זה יקרה שוב.
עוד סטורי מהדרום עם מוזיקה של מלחמה ותיוג: #רק_שלא_נשכח.

והאינסטינקט שלך? לסגור, לפתוח שוב, לגלול, להתעצבן, לחייך, ואז שוב לסגור.
בדיוק כמו שעושים עם המקרר כשלחוצים – אולי הפעם תמצא בו משהו חדש.

הפיד לא מקבל תדרוך ממשרד הביטחון

בעוד אתה מנסה להוריד את הדופק – האלגוריתם שלך מעלה אותו חזרה:

• "צפו: מה לא סיפרו לכם על המבצע"
• "חייל מגלה: כך נראית החזית מבפנים"
• "דיון סוער – האם זה היה שווה את זה?"

ואתה כזה: רגע, מישהו יכול להודיע לפייסבוק שנגמר?
כי אני רק רציתי לראות מתכון לפסטה, לא השוואה בין מערכות הגנה.

-- פרסומת --

כולם כותבים כאילו הם הרמטכ"ל או לפחות בן כספית

לא משנה אם מדובר בנהג מונית, גנן או בת דודה שלך – כולם הפכו לפרשנים צבאיים עם דעה נחרצת:

"הירי ימשיך עד שנטפל בשורש הבעיה, שהוא בכלל לא בעזה אלא במרקם העדין של תפיסת ההרתעה."

אתה קורא את זה תוך כדי שאתה במקלט חצי מפונצ’ר, עם כפכף אחד.
ואתה תוהה – למה אני מרגיש פחות בשליטה ממי שגר בבודפשט ומעלה פוסטים מהמרפסת שלו?

הסטורי שאומר “לא שוכחים” – אבל גם “תראו את הבגד החדש שלי”

הפיד הפך לזירת המתח הגדולה של תקופתנו:

• מצד אחד – תמונות מהחמ"ל, דמעות, דגלים, חיילים.
• מצד שני – בקבוק יין, שקיעה באיביזה וסטיקר "just landed".
• ובאמצע? אתה. עם קפה מהביל ושני לבטים:

"אני אמור לשתף את הביסלי שלי או שזה לא מספיק רגיש?"

יש חיים מחוץ לפיד – אבל קשה להרגיש את זה

הרי פעם היינו יוצאים למכולת, חוזרים, שואלים את השכנה מה שלום אחותה – והעולם היה פשוט.
היום? הפיד הוא מציאות אלטרנטיבית שבה הכול קורה במקביל, בדרמה, ובטונים גבוהים.
אתה יכול להיות ברוגע מוחלט – עד שתגלה שבתוך האינסטגרם אתה בכלל באזור אסון.

והפתרון? אולי פשוט לא לדעת הכול, כל הזמן

כי לפעמים, לדעת פחות – זה לדעת לחיות.
לחזור לצחוק בלי לבדוק מה ההאשטאג.
לנשום בלי לצלם.
לדבר עם מישהו במקום לעשות עליו סטורי.
ולזכור שאתה לא חייב לחיות על קו האש הדיגיטלי גם כשאין אזעקות.

מסקנה: החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור

הפיד לא יודע מתי מספיק.
אבל אתה יכול לדעת.

אז תן לו להמשיך להילחם, לפרש, להעלות מודעות –
ואתה?
לך תשטוף כלים, תקרא ספר, תראה פרק של משהו טיפשי.
או הכי טוב: תצא החוצה. תראה את הרחוב. תחזור קצת לשם.

כי שם, מחוץ למסך – שגרה באמת מתחילה לחזור.

-- פרסומת --