הניו יורק טיימס – עיתון או שופר פרוגרס מטורלל?
בין עיתונות יוקרה למניפסט עם כותרות
פעם, כשהיית אומר “The New York Times”, היית מתכוון לעיתון.
כזה עם תחקירים, מקורות, עובדות, וסופ"ש ארוך לקריאה עם קפה.
היום? אתה מתכוון למשהו אחר לגמרי: שילוב מוזר בין עלון אידיאולוגי, קבוצת תמיכה לפרוגרסיבים חרדתיים, ומדריך רוחני לאנשים שלא בטוחים אם הם גברים, נשים, או “נרטיב בתהליך”.
זה עדיין נקרא עיתון. יש לו אתר. יש לו כתבים. יש אפילו עובדות פה ושם.
אבל האמת? הניו יורק טיימס מזמן לא מדווח על המציאות – הוא עורך אותה מחדש.
עיתונות זה לדווח. הטיימס? מחנך.
הבעיה של הניו יורק טיימס אינה שהוא שמאלי.
שמאל זה לגיטימי. גם ימין. גם מרכז. גם בלבול.
הבעיה היא שהוא בטוח שהוא הצד המוסרי של ההיסטוריה, ולכן פטור משאלות.
בטיימס לא שואלים:
“מה קרה?”
הם שואלים:
“איך נסביר לקוראים מה הם אמורים להרגיש לגבי מה שקרה?”
וזו כבר לא עיתונות. זו הדרכה רגשית.
ישראל: תמיד אשמה, רק השאלה איך
קחו כל סיקור של ישראל בטיימס, ותעשו משחק קטן:
נסו לנחש את המסקנה – עוד לפני שקראתם.
ספוילר:
ישראל אשמה.
אם יש פיגוע – זה “מעגל אלימות”.
אם יש חייל שנהרג – זה “הסלמה”.
אם יש מחבל שנהרג – זה “פלסטיני”.
אם יש חטופים – זה “מורכב”.
אם יש יהודים שנרצחים – זה “הקשר”.
הכותרת תמיד תישמע אינטלקטואלית, רגישה, מאוזנת.
אבל בפנים? אותו סיפור, שוב ושוב:
ישראל חזקה, ולכן אשמה.
האויב חלש, ולכן מובן.
והטרור? הוא פשוט תגובה רגשית לגיטימית של מי ש”אין לו אופק”.
פרוגרסיביות כדת – עם עיתון ככוהן גדול
הניו יורק טיימס לא רק מדווח על הפרוגרס.
הוא הכנסייה הרשמית שלו.
יש לו דוגמות:
- זהות מעל עובדות
- תחושות מעל מספרים
- נרטיב מעל מציאות
- קורבן תמיד צודק
- ואם הוא לא צודק – סימן שלא הקשבת מספיק
כל מי שסוטה מהקו?
נחשב לבעייתי.
חשוד.
“מעורר דאגה”.
לא צריך לצנזר אותו. מספיק למסגר אותו.
איך נראית מניפולציה אלגנטית?
הטיימס לא משקר גס. הוא לא צריך.
הוא עושה משהו הרבה יותר מתוחכם:
- בוחר איזה עובדות להבליט
- איזה להחביא בפסקה 14
- מי יקבל תואר “אקטיביסט”
- ומי יקבל תואר “קיצוני”
אותו אדם, אותה אמירה –
אם היא משמאל: “קול חשוב”.
אם היא מימין: “שנוי במחלוקת”.
זה לא טעות.
זה סטייל.
כשהעיתון מפחד מהקוראים שלו
פעם עיתון הוביל את הקוראים.
היום הטיימס מפחד מהם.
מפחד מטוויטר.
מפחד מקמפוסים.
מפחד מסטודנטים עם שיער סגול ויכולת להיעלב בשם אחרים.
ולכן הוא מתכופף.
מתנצל.
מתקן כותרות.
מפטר עורכים על “רגישות תרבותית”.
לא בגלל אמת.
בגלל פחד.
ומה עם חופש הביטוי?
חופש ביטוי, בטיימס, הוא עיקרון חשוב –
כל עוד הוא בכיוון הנכון.
יש חופש ביטוי ל:
- ביקורת על ישראל
- פירוק לאומיות
- דה־לגיטימציה למסורת
- האשמת המערב
יש פחות חופש ביטוי ל:
- ציונות גאה
- זהות לאומית
- ביקורת על פרוגרס
- או סתם ספק ברעיונות אופנתיים
זה לא נאמר בקול.
זה פשוט קורה.
אז מה זה בעצם הניו יורק טיימס?
זה לא “עיתון שקרי”.
זה יותר גרוע.
זה עיתון שמאמין שהוא מעל הצורך להיות הוגן.
עיתון שלא שואל אם הוא צודק –
אלא איך הוא תורם ל”הצד הנכון”.
וזו בדיוק הנקודה שבה עיתונות מפסיקה להיות עיתונות,
והופכת לשופר –
עם מילים יפות, גרפיקה מושקעת, ותחושת עליונות מוסרית.
השורה התחתונה
הניו יורק טיימס עדיין יודע לכתוב.
לפעמים גם לחקור.
אבל הוא שכח את הדבר הכי בסיסי בעיתונות:
לדווח גם כשזה לא מסתדר עם האג’נדה.
וכשזה קורה –
הוא כבר לא כלב שמירה של הדמוקרטיה,
אלא כלב מחמד של רעיון אחד.
עם קולר פרוגרסיבי,
ונביחות מאוד צפויות.
והקוראים?
יותר ויותר מהם שואלים את השאלה הכי לא־פרוגרסיבית שיש:
“תגיד… זה חדשות – או דרשה?”
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
