“עוד לא אבדה תקוותנו” – אבל וואלה, היא מתחילה לאחר…
על ההמנון ששרד את כולם – וגם אותנו
כי עבדכם הנאמן תמיד עומד בזמן ההמנון, אפילו לבד באוטו
יש רגעים שבהם אתה מרגיש את הצמרמורת הזו, אותה דקירה קלה בלב היהודי: כולם עומדים, השופטים באולם, השחקנים על הדשא, הטקס מתחיל — ופתאום זה מגיע: “כל עוד בלבב פנימה…”
ואתה אומר לעצמך: וואלה, זה עדיין עובד.
אבל אז, שלוש שניות אחרי, מישהו בטוויטר כבר מסביר למה “התקווה” היא שיר גזעני, קולוניאליסטי, לא כוללני, לא פרוגרסיבי, ובקיצור – לא עומד בסטנדרטים של דור ה־TikTok.
ובנקודה הזאת אתה מבין – אולי “עוד לא אבדה תקוותנו”, אבל היא כבר בהחלט נלקחה לחקירה במחלקת השוויון המגדרי של האו"ם.
🎵 הפסקול של מדינה בהקמה
“התקווה” נולדה הרבה לפני שהיינו מדינה. לפני שהיו דגלים, לפני שמישהו ידע מה זה “רפורמה משפטית”, לפני שאפילו היה לנו מישהו להתווכח איתו בטוקבקים.
נפתלי הרץ אימבר – משורר נווד עם זקן של איש חזון וריח של ויסקי זול – כתב אותה כמכתב אהבה לציון.
בלי תקציב משרד התרבות, בלי מכרז, בלי “קול קורא לאמנים ערבים־יהודים־לסביים מאזורי פריפריה”. סתם יהודי אחד, עם געגוע אמיתי לבית שלא היה קיים עדיין.
אבל אז, איכשהו, קרה הנס. המילים הפשוטות האלה הפכו למנגינה שכל ילד בארץ לומד עוד לפני שהוא יודע מי זה הרצל, או מה זה “סוף דבר”.
התקווה הפכה למשהו שבין תפילה לאומית לבין סיסמת פרסומת של ביטוח ישיר: “עוד לא אבדה תקוותנו — גם אם איבדנו הכול בדרך”.
🧠 מה מציק לפרוגרסיבים?
אם תשאל את חברי הכנסת ממרצ לשעבר, או את המרצים למגדר באוניברסיטת תל אביב, הם יסבירו לך שהבעיה בהמנון היא שהוא… יהודי מדי.
כן, תתפסו חזק – ההמנון של המדינה היהודית חוטא בזה שהוא מדבר על… תקווה יהודית.
“אבל מה עם האזרחים הלא יהודים?” הם שואלים ברצינות תהומית, כאילו מדובר בפרסומת של בנק ולא בהכרזה לאומית.
מה עם הערבים, הדרוזים, הצ’רקסים, ההולנדים שהתאהבו בישראל אחרי חופשה באילת?
ולמה “נפש יהודי הומיה”? למה לא “נפש כלל אזרחי הומיה” או “נפש אדם באשר הוא”?
אז זהו – כי זו מדינת הלאום של העם היהודי.
לא של העם האנושי.
לא של העם הבינתחומי.
ולא – לא צריך להכניס “רוח שוויון” לכל שורה.
אנחנו לא מדברים על שיר של הדג נחש, אלא על סמל הזהות שלנו.
🇮🇱 ההמנון האחרון בעולם שלא מתנצל
תנסו למצוא עוד המנון אחד בעולם המערבי שמדבר בגלוי על לאומיות, על תקווה לגאולה, על זכות היסטורית על אדמה.
לא תמצאו.
בצרפת מתנצלים על הקולוניאליזם, בגרמניה אסור להזכיר גבורה, ובבריטניה המנון חדש כל חצי שנה – תלוי אם יש מלך, מלכה או משהו באמצע.
ורק אנחנו, הקטנים האלה מהמזרח התיכון, שרים עדיין על “ציון” ועל “עין לציון צופיה”.
לא כי אנחנו שמרנים מדי, אלא כי אנחנו היחידים שעדיין מאמינים במשהו.
התקווה שלנו – בשונה מכל המנוני “אחווה עולמית” – לא נועדה להרדים מצפון אלא לעורר אותו.
היא מזכירה למה בכלל קמנו בבוקר, למה החזרנו עם שלם לארצו, ולמה – למרות הכל – אנחנו עדיין עומדים כשהיא מתנגנת.
🕍 מגרש הכדורגל, בית המשפט והפיד
יש קסם מיוחד לראות את “התקווה” במקומות שונים.
במגרש כדורגל, כששחקנים ממוצאים שונים שרים יחד (או לפחות מזיזים שפתיים), אתה רואה איך שיר אחד יכול להפוך קבוצה לאומה.
בבית המשפט העליון, לעומת זאת, “התקווה” נשמעת כמו רקע אירוני – המנגינה שמתנגנת בזמן שמערכת שלמה שוכחת את המשמעות של “להיות עם חופשי בארצנו”.
ובפיד של טוויטר? שם “התקווה” כבר הפכה לטריגר.
אם העלית סרטון של ההמנון, חכה לטוקבק הראשון: “לא מייצג אותי”.
אז כן, אולי לא כולם שרים – אבל עדיין, כולנו יודעים את המילים. וזה, במדינה כמו שלנו, כבר נס.
❤️ התקווה כבדיחה הכי רצינית שיש
היופי האמיתי של “התקווה” הוא שהוא מחבר בין שני מצבים סותרים: ציניות ורגש.
מצד אחד, הישראלי הטיפוסי שומע את ההמנון וחושב “יאללה, שיגמר כבר ונזוז לחניה לפני הפקקים”.
מצד שני, באותה שנייה ממש – משהו בלב נמתח, מתרגש, נזכר.
זו אולי הבדיחה הכי מרגשת בעולם: מדינה שכל הזמן מתווכחת, מתפצלת, נלחמת – ובכל זאת, עומדת יחד כשהמנגינה מתחילה.
⚡ אז מה נשאר מהתקווה?
נשאר הכול.
היא אולי קצת עייפה, קצת שחוקה, אבל עדיין שם.
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
כי “התקווה” היא לא רק ההמנון שלנו.
היא ההוכחה הסופית לכך שאפשר לשרוד אלפיים שנות גלות, ולחזור הביתה עם חיוך, דגל, ומנגינה שגורמת לעולם כולו לגלגל עיניים – אבל לנו, להזיל דמעה.
סוף דבר:
כל עוד בלבב פנימה – גם אם זה לב של אומה מבולגנת, חסרת סבלנות ומלאת רעש – עוד לא אבדה תקוותנו.
רק תנו לה קצת לנוח בין סבב לסבב, בין פסק דין להפגנה, והיא תקום שוב.
כי “להיות עם חופשי בארצנו” זה לא קל.
אבל זה בהחלט שווה את זה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
