האם נתניהו באמת התאמן יותר לקראת הפגישה בבית הלבן? … האם זו הייתה מניפולציה גופנית מתוחכמת, או סתם חולצה שנתפרה נכון?
האם יוקם "מדד בנימין לשרירנות מדינית"? … האם נראה את לפיד עובר לתרגילי חתירה, או את גנץ בסטורי של "בוקר של אימון וציונות"?
מדינה יהודית ודמוקרטית – או מדינת בג"ץ והארץ?
אי אפשר לשמר דמוקרטיה שבה השופטים שופטים את העם – במקום שהעם יבחר את מנהיגיו. אי אפשר להמשיך במציאות שבה כל יוזמה לאומית, כל רפורמה שמרנית, כל חוק בעל צביון יהודי – מיד מועברת למסננת של יועצים, פרקליטים, ובסוף – 15 אנשים שמרגישים כמו חבר מושבעים עליון של מדינה שאין להם בה אפילו דגל.
ברוכים הבאים לגן בזמן חירום – המקום שבו אין אויב ברור, רק ילדים עייפים, הורים מזיעים, וגננת אחת גיבורת-על עם יכולות אלתור של מפקדת סיירת.
יש יחסים שאחרי זמן מסוים מפסיקים להיות רומנטיים והופכים לקצת… חונקים.
אתה כבר לא בטוח אם אתה בזוגיות – או באומנה . . . וזה פחות או יותר המצב בין ישראל לארצות הברית.
מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"
“הם לא יודעים מה זה ערכים” , “הם רק במסכים” , “הם לא בנויים כמו פעם"
הדור הזה … הוא שמע הכל. והוא לא התווכח.
הוא גם לא נעלב … הוא פשוט הלך והוכיח.
הם לא שורפים את המדינה כדי להזדהות עם פלסטינים.
הם שומרים עליה — גם כשאחרים מבפנים בועטים בה.
המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.
במערב, ילד בן 20 מחפש את עצמו.
בישראל? ילד בן 20 כבר יודע בדיוק מי הוא: מפקד כיתה, מפתח בקוד, או נהג זחל"ם בלבנון. וגם – בן, אח, חבר, לוחם, ואזרח במדינה שבה אין זמן להתפנק על זהות נזילה.
הם לא מושלמים. הם בני אדם, אבל כשאתה רואה איך הם מתנהלים ברגעי אמת — אתה מבין:
הם רק נראים בני 20. הם נושאים מדינה שלמה על הכתפיים.
