יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מרגיש שהקרקע זזה. לא רעידת אדמה – יותר כמו שולחן עץ ישן שבנו עליו אימפריה, ופתאום מישהו מגלה שאחת הרגליים נאכלה על ידי טרמיטים.
כך נראית איראן של 2026.
חמינאי אולי חלש יותר מבעבר, אבל הוא עדיין יושב על מנגנון שיודע לדכא, להמתין, ולשרוד.
ומי שחושב שעכבר לא יכול לנשוך – לא מבין את המזרח התיכון.
אם אתה חלש, מבודד, ושונא את אמריקה בקול רם – אתה מועמד
זה לא משנה אם אתה בקראקס, טהרן, הוואנה או בטוויטר.
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
חשבונית על שנים של סמים, טרור, ואירוח נדיב מדי של ציר הרשע – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול נשיא שלא אוהב לחכות.
ומי שחשב ש”הייטק זה מספיק” גילה מהר מאוד שבהייטק אין חימום בחורף ואין גיבוי כשאירופה רועדת.
גז זה לא סקסי, אבל הוא יציב והוא לא עושה לך רגשות אשם בטוויטר.
בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.
אחת האומנויות המשוכללות של האיסלאם הפוליטי המודרני היא דו-לשוניות מוסרית.
לא במובן של לדעת שתי שפות – אלא לדעת למי מותר לומר מה.
